תנ"ך על הפרק - ויקרא ה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא ה

95 / 929
היום

הפרק

פָּרָשַׁת קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד וּפָרָשַׁת קָרְבַּן אָשָׁם

וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃א֣וֹ נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע֮ בְּכָל־דָּבָ֣ר טָמֵא֒ אוֹ֩ בְנִבְלַ֨ת חַיָּ֜ה טְמֵאָ֗ה א֤וֹ בְּנִבְלַת֙ בְּהֵמָ֣ה טְמֵאָ֔ה א֕וֹ בְּנִבְלַ֖ת שֶׁ֣רֶץ טָמֵ֑א וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא טָמֵ֖א וְאָשֵֽׁם׃א֣וֹ כִ֤י יִגַּע֙ בְּטֻמְאַ֣ת אָדָ֔ם לְכֹל֙ טֻמְאָת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִטְמָ֖א בָּ֑הּ וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְה֥וּא יָדַ֖ע וְאָשֵֽׁם׃א֣וֹ נֶ֡פֶשׁ כִּ֣י תִשָּׁבַע֩ לְבַטֵּ֨א בִשְׂפָתַ֜יִם לְהָרַ֣ע ׀ א֣וֹ לְהֵיטִ֗יב לְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יְבַטֵּ֧א הָאָדָ֛ם בִּשְׁבֻעָ֖ה וְנֶעְלַ֣ם מִמֶּ֑נּוּ וְהוּא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם לְאַחַ֥ת מֵאֵֽלֶּה׃וְהָיָ֥ה כִֽי־יֶאְשַׁ֖ם לְאַחַ֣ת מֵאֵ֑לֶּה וְהִ֨תְוַדָּ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עָלֶֽיהָ׃וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יע יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃וְהֵבִ֤יא אֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִקְרִ֛יב אֶת־אֲשֶׁ֥ר לַחַטָּ֖את רִאשׁוֹנָ֑ה וּמָלַ֧ק אֶת־רֹאשׁ֛וֹ מִמּ֥וּל עָרְפּ֖וֹ וְלֹ֥א יַבְדִּֽיל׃וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַחַטָּאת֙ עַל־קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהַנִּשְׁאָ֣ר בַּדָּ֔ם יִמָּצֵ֖ה אֶל־יְס֣וֹד הַמִּזְבֵּ֑חַ חַטָּ֖את הֽוּא׃וְאֶת־הַשֵּׁנִ֛י יַעֲשֶׂ֥ה עֹלָ֖ה כַּמִּשְׁפָּ֑ט וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה חַטָּ֖את הִֽוא׃וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַיהוָ֑ה אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ונפש כי תחטא. נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת הפקדון (פ' כ"א) נפש כי תחטא, מה להלן בתביעת – ממון ויש לו אף כאן בתביעת ממון ויש לו, להוציא את האומר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו שפטורים איען שאפילו הוא כדבריו שאמר לו חבירו ליתן לו אינו חייב ליתן בשביל אמירה בעלמא, וכתב התוי"ט דאפילו זה הטוען הוא עני ג"כ אינו חייב המבטיח אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד, שהרי אין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו, אלא שהיו מנדין אותו או היו מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו, עכ"ל, ולבד זה י"ל דאין עליו חיוב ממון כיון דאפשר לו לשאול על נדרו. .
(שבועות ל"ה א') ונפש כי תחטא. ת"ר, בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם, ללמד שחייבין על השוגג כמזיד בר"ל בכל חייבי קרבן עולה ויורד, כמו בשבועת בטוי וטומאת מקדש בסמוך בפרשה כתיב ונעלם, ואע"פ שגם קרבן שבשבועת העדות הוא ג"כ עולה ויורד שהעשיר מביא כשבה או שעירה והעני ב' עופות או עשירית האיפה סולת ובכ"ז לא כתיב כאן ונעלם, בא לרמז ששבועת העדות חייב על השוגג כמזיד. וענין שבועת העדות הוא כשמשביעין את העד שיבא לב"ד להעיד עדותו שיודע ונשבע שאינו יודע מאומה ואח"כ הודה שנשבע על שקר אין חייב להביא קרבן שבועה על שבועתו לשקר [לבד קרבן על שבועת בטוי], ואפילו חשב העד שאין חיוב קרבן שבועה על זה בכ"ז חייב, שדינו כשוגג כיון שידע שאסור לכחש. ואמנם אם שוגג הוא לגמרי כסבור שאינו יודע לו עדות ואח"כ נזכר פטור, משום דזה אונס הוי, ועיין ברע"ב פ"ד מ"א דשבועות שסיים על זה ולא קרינן ביה ונשבע על שקר, ותימא שצירף לכאן הפסוק דכתיב בפרשת הפקדון (לקמן פ' כ"ב), ובאמת לענין נידון דידן א"צ כל פסוק ודרשה, כי הא דאונס רחמנא פטריה הוא ענין ברור וידוע בכל התורה. .
(כריתות ט' א') ונפש כי תחטא. מדכתיב ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה, שמע מינה דאפילו בלא שבועה נמי איכא חטא, אלא דבשבועה חייב קרבן גר"ל גם בלא שבועה אסור לכבוש עדות שיודעין. וטעם הדיוק נראה פשוט משום דענין ושמעה קול אלה פירושו שהעד ישמע שבועה של בעל דין שיעיד לו מה שיודע וענה אמן אחר שבועתו והגיד שאינו יודע לו עדות ואח"כ הודה שכפר א"כ בא החטא לאחר שבועה, ולפי"ז הו"ל לכתוב מקודם ושמעה קול אלה ואח"כ כי תחטא.
ובגמרא ב"ק נ"ו א' למדו ענין זה בפשיטות מדכתיב כאן אם לא יגיד – ונשא עונו. ונראה דמה שהוכרח השאלתות להמציא דרשה אחרת הוא משום דקשה ליה קושיית התוס' דכיון דפסוק אם לא יגיד איירי בשבועה כדכתיב ושמעה קול אלה א"כ מנ"ל דגם בלא שבועה חייב להעיד, לכן מביא סמך אחר כמבואר, וע"ע מש"כ בזה לקמן אות כ"ז. .
(שאלתות דרא"ג) ושמעה. בכל לשון שהיא שומעת, מלמד ששבועת העדות נאמרת בכל לשון דמדייק מדלא כתיב והשביעו באלה אלא ושמעה דמשמע רק שהוא צריך לשמוע, ממילא אין נ"מ באיזה לשון הוא שומע אם אך הוא מבין אותה. .
(סוטה ל"ג א') ושמעה. להוציא את החדשה ההמדבר ואינו שומע, ולכן אינו עובר על השבועה כיון דלא שמע. [תופסתא שבועות פ"ג] ושמעה וגו'. ת"ר, משביע אני עליכם לכשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהיו חייבין, ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות ור"ל אם השביעם לכשידעו יעידו וקבלו שבועתו ואח"כ ראו לו עדות ואמר להם באו והעידוני והגידו שאין יודעים לו ואח"כ הודו שנשבעו לשקר פטורים מקרבן שבועה, משום דבעינן שבשעת השבועה כבר ראה וידע, משא"כ אם נשבעו קודם שראו וידעו. .
(שבועות ל"ה א') ושמעה וגו'. אין לי אלא השביעוהו אחרים, נשבע מעצמו מניין, הרי אני דן, נאמר כאן נפש ונאמר בשבועת הפקדון (פ' כ"א) נפש, מה שבועת הפקדון נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים, אף שבועת העדות נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים זובשבועת הפקדון ילפינן מדרשה וכחש בה כמבואר שם. ובבבלי שבועות ל"א ב' משמע דילפינן מפי עצמו בשבועת העדות מק"ו מה מושבע מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כש"כ, ועיי"ש בתוס'. והנה בירושלמי כאן באה דרשה זו בקצור מופלג ואנחנו העתקנוה כפי הנאות לענין. .
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א) ושמעה קול אלה. אין אלה אלא בשבועה, וכן הוא אומר (פ' נשא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ומניין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, ת"ל ושמעה קול אלה, ושמעה קול ושמעה אלה חבאור הענין דאלה הוא שם קללה, ובשבועת הכהן את הסוטה יש שבועה עם אלה שמשביעה אם נטמאה יבאו בה המים לצבות בטן וכו', ועל זה אומר כאן דלא נימא דבעינן שתי הלשונות, אלה ושבועה, אלא דבאחת מאלו לשונות סגי, ויליף מדהיה יכול לכתוב ושמעה אלה, וכתב ושמעה קול אלה שמעינן לחייב באחד משני הקולות האלו, בקול דהיינו סתם שבועה, ובאלה, וכל אחת גם כשהיא לעצמה זו בלא זו וזו בלא זו.
והנה המהרש"א מחק בגמרא התיבות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, וסמך הגהתו זו על דברי התוס' בסוגיא כאן, דאלה בלא שבועה לא ילפינן כאן, יעו"ש, ותימא שלא העיר שגם רש"י גורס כגירסא זו, אבל האמת הוא כי אפי' אם לא נגרוס גירסא זו הוי הדין אמת, דאלה בלא שבועה הוי כמו עם שבועה, וכן מפורש בירושלמי שבועות פ"ד סוף הלכה י', ושמעה קול, לעשות שאין עמה אלה כמו שיש עמה אלה, ופריך הא אלה בלא שבועה לא, ומשני לא, שניא היא, אלה בלא שבועה היא כשבועה בלא אלה, והרי זה מפורש כקיום גירסא זו, ולבד זה המשך לשון הגמרא מורה על קיום גירסא זו, שהרי הוא מתחיל לדרוש אין אלה אלא בשבועה ומניין לעשות וכו', והרי צריך לסיים בענין שהתחיל דהיינו באלה בלא שבועה, ודו"ק. .
(שבועות ל"ה ב') והוא עד. ת"ר, ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ואמר להם משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהיו חייבים ת"ל והוא עד והרי לא יחד עדיו טר"ל אם מקודם כפרו לו ואמרו אין אנו יודעים לך מאומה ונשבעו על זה ואח"כ הודו שנשבעו לשקר פטורים, משום דלשון והוא עד מורה על עד הידוע ומיוחד. או י"ל דמדייק משום דלפי פשטות הלשון הו"ל לכתוב והוא עד או ראה או ידע ושמע קול אלה, דמקודם צריך להודיע גוף ועיקר נושא המאמר, ואח"כ תנאי פרטי הדבר, ומדכתב להיפך רמז שבשעת ההשבעה דהיינו בשעת השמעת האלה אומר המשביע שהוא העד, והיינו שיחדו. יכול אפילו אמר כל העומדים כאן, ת"ל והוא עד והרי יחד עדיו ידעכ"פ ייחדם, אף שכללם באחרים, ובבא ראשונה איירי שאינו יודע אם בני סיעה זו יודעים לו עדות, ורק השביע שהיודע יעיד לו. .
(שבועות ל"ה א') והוא עד. בשני עדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בעד אחד, ת"ל (פ' שופטים) לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד יאעיין מש"כ בענין זה בפ' שופטים בפסוק הנזכר, ואם השביע עד אחד וכפר פטור משבועה, משום דמדין תורה אין עד אחד כשר להעיד, וכפי שיבואר לפנינו בדרשה והוא עד. ואמנם אע"פ דאפקיה רחמנא לשני עדים בלשון אחד אין אומרים דבעינן שיראו שניהם כאחד אלא אפילו ראו בזה אחר זה, כפי שיתבאר בסמוך בדרשה או ראה או ידע, וכן אע"פ דלענין קרבן שבועה נתמעט עד אחד, אפ"ה לענין חיוב הגדה חייב אפילו עד אחד, כפי שיתבאר. .
(סנהדרין ל' א') והוא עד. תניא, עד אחד שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב, ת"ל והוא עד, את שראוי להעיר עדות תורה, יצא עד אחד שאין ראוי להעיד עדות תורה יבעיין מה שנכתוב בבאור דרשה ודין זה לקמן בדרשה אם לא יגיד אות כ"ה. [ירושלם סנהדרין פ"ג ה"ט]. או ראה. תניא, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ואח"כ מתה בתו, כשר, זה הכלל, כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר, דכתיב או ראה אם לא יגיד, בראיה והגדה תלי רחמנא והא איכא יגר"ל בזמן ראיה והגדה תלי רחמנא, והיינו שבאותן שני הזמנים יהיה כשר להעיד, ומה שבינתיים היה הפסול לא איכפת לן. ועיין ברשב"ם ב"ב קכ"ח א' כתב דהא דבמתה בתו נקרא מתרחק היינו דוקא אם לא הניחה לו בנים, וכדאיתא בפ' זה בורר, עכ"ל, וזה פלא, שהרי בפירוש אמרו באותו הפרק כ"ח ב' דחכמים ס"ל אפילו הניחה לו בנים, וכן קיי"ל, עיי"ש. ודע דדין דרשה זו אפשר ללמוד גם ממ"ש בפרק זה בורר שם לגבי דיינים קרוב ונתרחק כשר לדון, ויליף זה מקרא, יעו"ש, וכיון דקיי"ל בנדה מ"ט ב' זה הכלל כל הכשר לדון כשר להעיד, ממילא ידעינן דלענין עדות כשר הקרוב שנתרחק, וצ"ל דכאן מפרש טעם וסברת הדבר. .
(ערכין י"ח א') או ראה או ידע. תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר, ערים שראו עדותן אפילו בזה אחר זה מצטרפין, שנאמר או ראה או ידע מכל מקום ידכגון שעד אחד אומר בפני הלוהו ביום פלוני ואחד אומר בפני הלוהו ביום אחר מצטרפת עדותן, והסברא בזה, משום דעכ"פ שמהם מעידים על חיוב מנה. ואמנם כל זה הוא רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות משום חומר נפשות לא חשיבא עדות כזו, ועיין בחו"מ סי' ל' ס"ו מפרטי דין זה. וטעם הדיוק מלשון או ראה או ידע י"ל דמדייק יתור כל לשון זה, דכיון דכתיב והוא עד, ממילא מבואר שראה או יודע דבר מה. .
(סנהדרין ל' א') או ראה או ידע. תניא, ר' יוסי הגלילי אומר, מניין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון טולאפוקי אם השביען שיעידו שהוא כהן או לוי או שאינו בן גרושה וחלוצה וכדומה עניני איסורים וטומאות ודיני נפשות. הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, כיצד, מנה מניתי לד בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו – זו היא ראיה בלא ידיעה טזר"ל האומר אמת הוא שראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה יבאו פלוני ופלוני ויעידו שמנית לי בפניהם ואני פורע לך, הוי זה ראיה בלא ידיעה. מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו – זו היא ידיעה בלא ראיה יזואין לך עדות מתקיימת בזו בלא זו רק בעדות ממון, דבעדות נפשות בעינן ראיה וידיעה. ובגמרא כאן באו הרבה דרשות על הוראה זו שהפסוק איירי בתביעת ממון, והעתקנו דרשת ר' יוסי הגלילי שלפנינו מפני שהגמרא שקיל וטרי בסברתו וחדושו בענין ידיעה בלא ראיה וראיה בלא ידיעה, מפני שחידושו זה נוגע לענין כלל גדול אם לדון ע"פ אומדנא שזה סניף אחד מפרט ידיעה בלא ראיה, וכמו דרגיל הגמרא בכ"מ לומר אנן סהדי, ומבואר בדבריו דס"ל דדיינינן באומדנא.
ואמנם להלכה מצינו סתירות שונות בדעת הפוסקים בענין זה, וז"ל הרמב"ם בפ"ו ה"א מזכיה, הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה, משום דהדברים מוכיחין שלא כתב לו כן אלא ע"מ שמת בנו, עכ"ל, וזו דעת ר' שמעון בן מנסיא בב"ב קמ"ו ב'. וכן בפ"י הי"א מאישות פסק הכותב לארוסתו תוספת כתובה ומתה כשהיא ארוסה אין יורשיה גובים התוספת, דאמרינן שלא כתב לה כן אלא ע"מ לכונסה, וזו דעת ראב"י בכתובות נ"ד ב', הרי פסק בהלכות אלו מפורש דאזלינן בתר אומדנא. וכנגד זה פסק בפ"ח הי"ד מנזקי ממון, גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים ע"פ אומדנא שזה הרגו, הרי דפסק מפורש דלא אזלינן בתר האומדנא, ועוד בכמה פסקים מצינו סתירות בזה, והדבר צריך תלמוד.
אך הנה יש לחלק בין ערכי האומדנות, דהיכי דגוף המעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקים בדעת הנותן או המוכר, אז אזלינן בתר אומדנא. אבל היכי שגוף המעשה אין מבורר אלא דצריך לדון הווייתה ע"פ אומדנא, בזה לא אזלינן בתר אומדנא. והסברא בזה פשוטה ומובנה, דהיכי שצריך לדון דעת וכונת איש אמרינן שבודאי דעתו נגררת אחר דעת כל אדם, משא"כ במעשה יסודית של איזה דבר הרבה סבות ומאורעות נמצאות שמוציאות את תכונת המעשה מכפי שהיא ע"פ אומדנא, וע"פ זה יתיישבו כל הפסקים והענינים שבזה, ודו"ק.
ואף יש לכוין סברא זו גם לענין עדים, שאם המעשה בעצמה מבוררת להם אלא שמסופקים בדעת הבעלי דינים יכולים להעיד, משא"כ אם גוף המעשה אינו מבורר להם כ"א ע"פ אומדנא אז אין עדותם עדות, ובמק"א בארנו עוד מענין אומדנא [ע' פ' צו, ז' ל"ד] וכאן אין להאריך עוד, וע' סנהדרין ל"ז ב'. .
(שבועות ל"ג ב') או ראה או ידע. או ראה – להוציא את הסומא יחבשתי עיניו. וברמב"ם ספ"ב מעדות הביא דרשה זו, וכתב הכ"מ צ"ע היכי איתא דרשה זו, והנה היא תוספתא מפורשה לפנינו. ורש"י בנדה מ"ט סע"ב הביא דרשה זו שלא משם התוספתא, ובאמת יש נ"מ אם ילפינן פסול סומא ע"פ הסברא מפני שאינו רואה או מגזירת הכתוב או ראה, כי לפי מה דקיי"ל בגיטין כ"ג א' דטביעת עינא דקלא מהני לכמה דברים, א"כ אם ע"פ הסברא יש סברא לומר דכשמכיר הקול מותר להעיד, משא"כ אם ילפינן מגזירת הכתוב צריך לראות ראיה ממשית. או ידע – להוציא את השוטהיטעיין ברמב"ם פ"ט מעדות ביאר סימני שוטה, וסיים דכלל דבר זה הוא לפי מה שנראה לדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב, עכ"ל. .
(תוספתא שבועות פ"ג) אם לוא יגיד. מי שהוא בר הגדה, יצא משחק בקוביא, אעפ"י שאיסורו אינו אלא מדרבנן אפילו הכי לאו בר הגדה הוא כר"ל אע"פ דמדאורייתא כשר לעדות מפני שאינו גזלן ממש, אך מכיון דסוף סוף פסול הוא להעיד אף כי מדרבנן, לכן לא חייל עלי' קרבן שבועה. .
(יומא ע"ד א') אם לוא יגיד. פרט לאלם שאינו יבול להגיד כאואע"פ דיכול להגיד מתוך הכתב, אך בעדות כתיב על פי שני עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ועיין בתוס' יבמות ל"א ב' כתבו בשם ר"ת דדוקא באלם מפני שאינו ראוי לדבר בפה לא מהני עדותו בכתב, אבל בסתם אדם מועיל כתב ידו כשזוכר העדות. וע"ד שאמרו חז"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל אין כן דעת רש"י ורמב"ם כמו שנבאר אי"ה בפרשה שופטים בפסוק הנזכר. .
(גיטין ע"א א') אם לוא יגיד. כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דגבי עדות חדא הגדה כתיבא – אם לא יגיד כבכגון העדים שאמרו כתב ידינו הוא שבשטר זה, וחזרו ואמרו אמת שכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו לחתום, אין נאמנים, דכיון שהגידו פעם אחד הגדה בסתם הראויה לעדות שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד הגדה שתקלקל הגדה ראשונה. והנה לא מצאתי מקור לדרשה זו שכתב רש"י, ובחדושי הריטב"א כתב מקור לדין זה מדכתיב (פ' שופטים) ע"פ שני עדים יקום דבר, ואם חוזר ומגיד הרי לא קם הדבר, ועיי"ש עוד. .
(כתובות י"ח ב' וברש"י) אם לוא יגיד. תניא, ר' נתן אומר, שומעין דבריו של עד אחד היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו, דכתיב או ראה אם לוא יגיד ומקשינן הגדה לראיה כגובראיה קיי"ל דאפילו ראו בזה אחר זה מצטרפין כמבואר לעיל אות י"ד. .
(סנהדרין ל' ב') אם לוא יגיד. ת"ר, שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבאו ותעידוהו יכול יהיו חייבים, ת"ל אם לוא יגיד ונשא עונו, אם לו לא יגיד – ונשא עונו, הא לאחר אם לא יגיד פטור כדדריש מילוי הו' והא' במלת לוא, דתרתי שמעינן, אם לא יגיד ואם לו לא יגיד, ר"ל דוקא לו לעצמו אבל לא לשלוחו, ואמנם כל זה הוא בבא שלא בהרשאה, אבל בבא בהרשאה הוי כמו לו לעצמו, כ"מ בשבועות ל"ג ב'. וברמב"ם פ"ט ה"ו משבועות איתא אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו, עכ"ל, ואין ספק שכונתו בזה שכתב או שלוחו היינו בבא בהרשאה, כאוקימתת הגמרא שהבאנו, וחדוש גדול שלא כתב כן מפורש. .
(שבועות ל"ת א') אם לוא יגיד. ת"ר, אמר לשנים משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני והם יודעים לו עדות עד כפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול יכול יהיו חייבים, ת"ל אם לוא יגיד – בראוים להגדה הכתוב מדבר כהוהני אפילו אם יעידוהו אין עדותם מועלת כלום. וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דאע"פ דמשנה שאינה צריכה היא, שכבר ידוע שעד מפי עד וקרוב ופסול פסולים לעדות, ומהיכי תיתא הו"א דחייבים קרבן שבועה, אך אצטריך לאשמעינן אם האמינן הנתבע וקבלם עליהם לעדים אפ"ה פטורים מקרבן שבועה כיון דמן הדין אין נאמנים, וכענין שאמרו בירושלמי [הובא לפנינו לעיל בדרשה והוא עד], עד אחד שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב קרבן שבועה, ת"ל והוא עד או ראה או ידע, את שהוא ראוי להעיד דבר תורה, יצא עד אחד שאין ראוי להעיד דבר תורה, עכ"ל. אמנם לפי"ז צ"ע מה שמסמיך הגמרא דין זה על הלשון אם לא יגיד ולא על הלשון והוא עד כמו דמסמיך הירושלמי, שזה עיקר הדיוק, ואולי י"ל ע"פ מ"ד ביומא ע"ד א' דמפסוק אם לוא יגיד מרבינן דאפילו הפסול מדרבנן ג"כ אין הגדתו מועלת מה"ת לכן סמכו בגמרא על הפ' אם לוא יגיד לרמז דאפילו בפסול דרבנן ג"כ הדין כן לענין קרבן שבועה. ועיין בתוי"ט. .
(שם שם) אם לוא יגיד. ת"ר, שבועת העדות נוהגת בכשרים ולא בפסולים, שנאמר אם לוא יגיד ונשא עונו, מי שמגיד וחבירו משלם ממון, יצא פסול שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון כולכאורה דרשה זו למותר היא, דמהיכי תיתא יתחייבו כיון דהגדתם לא תועיל מאומה מפני פסולם, ואולי י"ל דנ"מ לענין אם קבלו עליהם הבע"ד את הפסולים וכמ"ש בסנהדרין כ"ד א' נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך, דאז כשרים לגוף העדות, אפ"ה מקרבן שבועה נתמעטו, כיון דבכלל הם פסולים לעדות זו, ועיין בחו"מ סי' כ"ח וצ"ע. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט) ונשא עונו. בדיני שמים, אבל בדיני אדם פטור כזמשום דמניעת הגדת העדות הוא רק גרמא בנזקין. ומסיק בגמרא דאפילו עד אחד חייב להעיד מה שיודע, ופרשו המפרשים דאע"פ דלענין קרבן שבועה נתמעט עד אחד משום דאינו מביא לידי חיוב ממון, אבל בכ"ז מחויב בהגדת העדות משום דמביא הוא לידי שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא זה מרויח בעדותו.
ואמנם עם כ"ז הדבר קשה, דהא עכ"פ הפסוק הזה איירי במקום שחייב קרבן שבועה דהיינו בשני עדים, וכמבואר בדרשה דלעיל והוא עד בשני עדים הכתוב מדבר, וממילא גם הלשון ונשא עונו קאי על אופן כזה, א"כ מהיכי תיתא להשיא עון גם על עד אחד ע"פ סברא חיצונית בעלמא שמביא אותו לידי שבועה, וכבר עמלו המפרשים לבאר דבר זה, עיין בחו"מ סי' כ"ח.
אבל מה שנראה לי דבאמת חיוב עד אחד לא מצד נשיאת עון המבואר בפרשה זו, אלא מטעם דרשה אחרת בתו"כ פ' קדושים על הפ' לא תעמוד על דם רעך, מניין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והענין הוא, שמחויב כל אדם להציל את חבירו מצרתו שהוא בה, בין צרת הגוף בין צרת ממון, ולכן מכיון שגם עד אחד יכול להביא לו טובה בעדותו, שהוא כמבואר שמביא את בעל דינו לחיוב שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע, ונמצא זה מרויח בעדותו, ממילא חייב להעיד, וברור הוא בעיני שאע"פ שבגמרא לא הביאו פסוק זה, אבל קרוב לודאי שבעיקר הדבר סמכו על אותה דרשה דתו"כ, וכבר מצאנו דרשות כאלה בגמרא נסמכות על אותו הפסוק דפ' קדושים, כמו בסנהדרין ע"ג א' מניין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, ודמים תרתי משמע, שאם רואה שאחד רוצה לגזול ממנו כספו ע"פ טענת שקר ג"כ מחויב להצילו, וזה ג"כ בכלל דרשה הנ"ל. .
(ב"ק נ"ו א') ונשא עונו. תני, כיצד מאיימין על העדים בדיני נפשות, אומרים להם, שמא תאמרו מאומד ומשמועה, הוו יודעין שדמו ודם זרעותיו תלויין בכם עד סוף הדורות, ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, הלא כבר נאמר אם לוא יגיד ונשא עונו כחר"ל שמא תאמרו מכיון שכל כך חמור עונש עדות שקר למה נכניס עצמנו בדאגה זו להעיד, ושמא טעינו או לא נתכוננו בראיתנו, אם גם ככה תעשו הרי מפורש ענשכם. .
(סנהדרין ל"ז ב') ונשא עונו. השביע עליהם חוץ לב"ד פטורים, מאי טעמא, דאמר קרא אם לוא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה היה מתחייב זה ממון כטועדות דחוץ לב"ד לאו עדות היא, ואיירי שהשביעם חוץ לב"ד וכפרו בכל פעם שאמרו אין אנו יודעין לך עדות ובאו לב"ד והודו שנשבעו לשקר. .
(שבועות ל"ב א') בנבלת חיה טמאה. אין לי אלא טמאה, טהורה מנין, ת"ל או בנבלת שרץ טמא, וכי יש בשרץ טמא וטהור, אלא כשם שלא חלקת בשרץ בין טמא לטהור, כך בהמה וחיה לא תחלוק בהם בין טמאה לטהורה לכונת השאלה טהורה מניין, כיון דאיירי בנוגע בנבילה א"כ אין חילוק בין נבילת חיה טמאה לנבילת חיה טהורה, וא"כ קשה ל"ל למכתב כלל טמאה דיש לדייק הא טהורה לא, ועל זה אומר דמה שכתב טמאה לא בא להוציא נבילת בהמה טהורה, אלא שדבר בהוה מפני שהטהורות על הרוב נתרות בשחיטה, משא"כ הטמאות דנבלתם מצויה ומביא ראיה מלשון שרץ טמא, דבו אין שייך טהור וע"ע בדרשה הבאה. .
(תוספתא שבועות פ"א) חיה טמאה. מה ת"ל טמאה, לרבות אפילו ננע בכזית ממנה. טמאה דבהמה למה לי, לרבות קרנה ושערה המחוברים לבשר. טמא דשרץ למה לי, לרבות דמו צירופו ועירובו.
(תו"כ) או בנבלת בהמה. תניא, רבי אומר, אקרא אני חיה למה נאמרה בהמה לאדהא בהמה בכלל חיה, כדכתיב פ' שמיני זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה. אלא נאמר כאן בהמה ונאמר להלן (פ' צו, ז' כ"א) בהמה טמאה, מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש לבר"ל מה להלן לענין אוכל קדשים בטומאת הגוף כתיב נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים, הרי זה טומאת קודש, אף הכא כן, ועיין בדרשה הבאה. .
(שבועות ז' א') בנבלת בהמה. מה בהמה שהיא אב הטומאה, יצאו מגע טומאות ואוכלין ומשקין בכלי חרס שאינן אב הטומאה.
(תו"כ) או כי יגע. ת"ר, מניין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו לגר"ל מניין שאינו חייב קרבן על מגע טומאה אא"כ אוכל באותה טומאה קודש או נכנס למקדש. ודין הוא, הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו לדהאזהרה היא בפ' נשא ולא יטמאו את מחניהם הרי זה אזהרת מקדש, ועוד כתיב שם בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי זה אזהרת קודש, והעונש כתיב בפ' חקת כי את מקדש ה' טמא ונכרתה הרי עונש מקדש, ובפ' צו כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הרי עונש קודש. .
(שבועות ו' ב') בטומאת אדם. אדם זה המת, בטומאת אדם זה טמא מת, לכל טומאתו אשר יטמא לרבות בועל נדה..
(תו"כ) אשר יטמא בה. בה למה לי – לרבות נבילת עוף טהור להידוע הוא דלשון בה מורה בכ"מ על המעוט, ועוד איתא בפסוק זה לשון מעוט, או כי יגע, דמשמע רק דבר שמטמא בנגיעה, והרי כאן שני מעוטים, וקיי"ל אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ובא לרבות נבילת עוף טהור דקיי"ל בתו"כ פ' אחרי דאינה מטמאה במגע, והו"א דגם הבולעה ונכנס למקדש ג"כ פטור, לכן בא לרבות כאן לחיוב. .
(שבועות ז' ב') ונעלם ממנו. מה ת"ל ונעלם ונעלם שני פעמים (פ' ב') – לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש לומדייק על כפל לשון ונעלם בשני הפסוקים דענין אחד להם, ודריש שבא לרבות דבין שנעלם ממנו שהוא טמא ונכנס למקדש וידע שהולך במקדש ובין שידע שהוא טמא רק ששכח שהוא במקדש חייב קרבן. .
(שם י"ד ב') והוא ידע. תניא, מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, ת"ל ונעלם מכלל דידע, והוא ידע – הרי כאן שתי ידיעות לזידיעה בתחלה נקראת שקודם שאכל את הקודש או קודם שנכנס למקדש ידע שהוא טמא, ולא כמו שאר חייבי חטאות שאפילו לא נודע לו מקודם אלא אח"כ צריך להביא חטאת, וידיעה בסוף נקרא אם לאחר שאכל את הקודש או לאחר שיצא מן המקדש נודע לי שטמא היה. .
(שם ד' ב') כי תשבע. יכול הנודר בנזיר ובקרבן יהא מביא קרבן זה, ת"ל כי תשבע על שבועה הוא חייב ואינו חייב על נדר בנזיר ובקרבן..
(תו"כ) לבטא בשפתים. ת"ר, מבטא – שבועה, דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים לחר"ל האומר מבטא דבר זה עלי הרי זה כשבועה. והענין הוא, כי לשון בטוי הוא הדבור היוצא מלב האדם בשעת רגשות נפשו בחומו ובהתפעלותו, וזו היא כונת הכתוב (משלי י"ב) יש בוטה כמדקרות חרב, ובנדרים כ"ב א' אמרו כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב, ופירש"י כל הנודר כמו מבטא שפתים, וטעם הדקירה בחרב י"ל משום דכיון דסתם בוטה הוא מתוך רגשי כעס, כמ"ש כל הכועס כאלו עובד עבודת כוכבים, וזה הבוטה בתומו הוא גם קופץ ונשבע, כנודע, ולכן האומר מבטא דבר זה עלי, והיינו שיאסר עליו דבר זה כמו על זה הבוטה שבועה בהתרגשות הנפש הרי זה כנשבע על איסור חפץ זה. ומפני כי לכתחלה אין ראוי לאדם להתרגל בנדרים ושבועות כמבואר בנדרים כ' א' אל תהי רגיל בנדרים וכל הנודר כאלו בנה במה, ולא רצתה התורה לכתוב לשון המורה לכתחלה על היתר השבועה, לכן הוסיפה הלשון לבטא בשפתים, כלומר שיצאה השבועה ממנו בעת התרגשות והתפעלות נפשו, וכ"כ הלשון בפ' מטות, יעו"ש. .
(שבועות כ' א') לבטא בשפתים. ת"ר, יכול הואיל וכתיב להרע או להטיב, אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין ת"ל לבטא בשפתים לטדברים שיש בהם הרעה והטבה כגון שנשבע שלא אוכל או שאוכל, ודברים שאין בהם הרעה והטבה כגון נשבע שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק, והלשון לבטא בשפתים מורה כל בטוי שהוא. .
(שם כ"ו א') לבטא בשפתים. אמר שמואל, גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתים מולפי מה דקיי"ל בהגדת עדות שאין מעידין מתוך הכתב משום דכתיב על פי שני עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם, ולפי"ז יתחייב הכא דכתיב בשפתים ממעטינן ג"כ מתוך הכתב, וכ"ד רוב הפוסקים. .
(שבועות כ"ו ב') לבטא בשפתים. ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים מאואם היה כן מותר בשני המינין, בפת חטין מותר מפני שלא הוציא בפיו, ובפת שעורין מותר משום דלא גמר בלבו, ואנן בעינן שניהם, כי הא דצריך להוציא בשפתיו מבואר בדרשה הקודמת מדכתיב לבטא בשפתים, והא דצריך לגמור בלבו ילפינן מדכתיב כל אשר ידבנו לבו, כל נדיב לב (פ' ויקהל), יעו"ש. .
(שם שם) להרע או להיטיב. ת"ר, יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור מבמשום דאסור לאדם לחבל בעצמו (ע' ב"ק צ"א ב'), וא"כ אין שבועה חלה על דבר איסור, כפי שיתבאר בסמוך אות מ"ו. ת"ל להרע או להיטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, ואביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו מגר"ל מה כשנשבע לקיים איזה דבר הוא בדבר הרשות, כי במצוה חיובית לא שייך שבועה, דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אף הרעה היא בדבר שהרשות בידו לעשות או שלא לעשות, ואפילו נשבע להרע לעצמו ולא הרע שחייב מפני שהרשות בידו. וכתבו התוס' וז"ל, דין זה לא אצטריך לאשמעינן רק דאדם מותר לחבל בעצמו, דפלוגתא היא בב"ק צ"א ב', עכ"ל. אבל הר"ן כתב דאתיא אפי' כמ"ד שאסור לאדם לחבל בעצמו רק בכ"ז חלה שבועה על זה, משום דהא דאסור לאדם לחבל בעצמו אינו מפורש ממש בתורה אלא מדרשה ילפינן בב"ק שם, ועל כל דבר שאינו מפורש בתורה רק אתיא מדרשה חלה שבועה, עכ"ל. אבל קשה לי לפירושו מה שאמר אביא נשבע להרע לעצמו שהרשות בידו, והלא לדבריו קיימינן גם אליבא דמ"ד אסור לאדם לחבל בעצמו, וא"כ איך שייך שהרשות בידו, וע' ברמב"ם פ"ה הי"ז משבועות, וצ"ע. .
(שם כ"ז א') להרע או להיטיב. ת"ר, יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב, ת"ל להרע או להיטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו מדועיין בנזיר ס"ב ב' דמטעם דרשה זו אינם חלים נדרים ושבועות ונזירות שקיבל על עצמו פועל ושכיר להתענות או לסגף עצמו או דברים שיש בהם בטול מלאכה, משום דכיון דע"י זה מחליש כחו, וגופו מושכר לזולתו, וע"י זה הוא מריע לאחרים, והוי כמו נשבע להרע לאחרים דאין שבועה חלה על זה, ויתבאר עוד לפנינו אי"ה בפ' מטות בפ' לאסר אסר על נפשו. .
(שם שם) להרע או להיטיב. ת"ר, יכול נשבע לקיים את המצוה, ולא קיים יהא חייב, ת"ל להרע או להיטיב, מה הרעה רשות אף הטבה רשות, אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור מהדלא שייך לישבע לקיים את המצוה, דכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה, ואע"פ דאמרינן בנדרים ח' א' מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור וגו', אך מסיק התם דזה רק לזרוזי נפשיה, אבל לא לעיקר קיומה. .
(שם שם) להרע או להיטיב. ת"ר, יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שיהא חייב, ת"ל להרע או להיטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור מוכגון שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח או שלא לישב בסוכה ואכל וישב פטור, משום דאין שבועה חלה לבטל המצוה. ובירושלמי שבועות פ"ג ה"ד מבואר דהא דאין שבועה חלה לבטל את המצוה הוא רק כשאומר מפורש המצוה בפרט, כמו שציירנו, אבל אם נשבע לבטל דבר הרשות וממילא יתבטל דבר מצוה, כגון שנשבע שלא לאכול מצה סתם או שלא לישב בצל סוכה, אז חלה השבועה בכולל, מגו דחיילא על ימות החול חיילי נמי על ליל פסח וסוכות וצריך לקיים שבועתו, ונבאר זה אי"ה בריש פ' מטות בפסוק לא יחל דברו.
וע' בנדרים ט"ז ב' הובא עוד דרשה שאין נשבעין לעבור על המצות מדכתיב בפ' נדרים לא יחל דברו ודרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא חפצי שמים, ר"ל מיחל דברו למען קיום חפצי שמים, ומפרש בגמרא דאצטריכי שני הפסוקים, הך דהכא והך דהתם, חד למפטריה מקרבן שבועה וחד למפטרי' מן לאו דשבועה, ופי' הר"ן דהך דהכא בא למפטרי' מקרבן, משום דכתיב גבי קרבן שבועה, וההוא דפ' נדרים למפטרי' מלאו, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר, דכיון דכתב חד למפטרי' מלאו ל"ל שוב למפטרי' מקרבן דפשיטא הא, כיון דאין איסור לאו ממילא אין קרבן שבועה, שהרי הקרבן בא על איסור שבועה ומכיון שאין לאו אין שבועה ואין קרבן.
ואפשר להביא מכאן ראיה לדעת הרמב"ן בחדושיו פ"ג דשבועות דבכולל חל שבועה על כאיסור לענין לאו ולא לענין קרבן, יעו"ש, וא"כ י"ל דהפי' חד קרא למפטרי' מקרבן היינו אפי' בכולל, וחד קרא למפטרי' מלאי היינו שלא בכולל, ודו"ק, וע"ע לפנינו בפ' מטות. .
(שם שם) או להטיב. לרבות הטבת אחרים מזשאם נשבע להיטיב לאחרים ולא היטיב ג"כ חייב קרבן שבועה, וזה הוא רק בדבר שבידו, כגון שידבר עליו לשלטון או שיכבדנו. .
(שבועות כ"ז א') לכל אשר יבטא. ת"ר, יכול הואיל דכתיב לבטא בשפתים אין לי אלא להבא, לשעבר מנין, ת"ל לכל אשר יבטא מחדלשון יבטא מורה על להבא וכגון שאוכל או שלא אוכל, ולכל רבויא הוא אפילו לעבר כגון שאכלתי ולא אכלתי. .
(שם כ"ו א') לכל אשר יבטא. ת"ר, מנין שאם גמר בלבו להוציא פת הטין והוציא פת סתם שהוא חייב, ת"ל לכל אשר יבטא מטר"ל מניין שאסור בפת חטין, אבל לא בכל מיני פת, דהא לא גמר בלבו רק פת חטים, ומרבה מן לכל אשר יבטא, דרבויא הוא דכל שהלשון אינו סותר מחשבות לבו אף שאינו מכון ממש חלה השבועה, כגון הכא שסתם פת כולל גם פת חטים, לאפוקי היכא דסותר, כגון אם כיון פת חטים והוציא פת שעורים. .
(שם שם ב') האדם בשבועה. פרט לאנוס נכגון שנשבע לילך למקום פלוני ועכבו נהר או שחלה, לא חלה עליו השבועה, ובגמרא ציירו ענין שבועה באונס באופן אחר. וטעם הדיוק מן האדם בשבועה משום דכל מקום שתפס הכתוב שם אדם ולא שם איש, מורה על גדר כאדם מצד היותו בוחר ומשכיל וחפשי בדעותיו, שזה גדר האדם בכלל, משא"כ שם איש מציין רק מין בעלי חיים, ולכן מדלא כתיב כאן שם איש דריש שיהיה חפשי לקיים שבועתו, פרט לאנוס.
ועיין ביו"ד סי' רל"ב סי"ב הרבה פרטי אונסין, ובב"י שם כתב, דכל זה הוא רק באונס דלא שכיח, אבל באונס דשכיח הו"ל לאסוקי אדעתי' ולהתנות, וכיון שלא התנה קיבל עליו השבועה בכל אופן, וכתב הרמ"א שם בשם הריב"ש שגם מי שאפשר לסלקו ע"י ממון הרבה נקרא אונס ולא מחייבין ליה לבזבז הרבה ממון, והב"ח דחה דין זה מהלכה ע"פ מה דקיי"ל באו"ח סי' תרנ"ו דהא דאין אדם מחויב לבזבז כל ממונו עבור מצוה הוא רק עבור מ"ע, אבל כדי שלא יעבור על ל"ת מחויב לבזבז כל ממונו, והכא אם לא יקיים שבועתו יעבור על לאו דלא יחל דברו, ועיי"ש בט"ז שנדחק לתרץ דברי הרמ"א.
אבל לדעתי דברי הריב"ש צודקים ונכוחים מאוד, כי הנה עיקר הטעם דחייב בבזבוז ממון עבור ל"ת ולא עבור עשה כתבו המפרשים משום דבהעדר קיום מ"ע אינו ניכר ונראה מפורש שעובר על מצות ה', משא"כ כשיעבור על ל"ת נראה וניכר מפורש העבירה, ויש בזה משום חלול השם.
ולפי זה הלא פשוט הדבר, דבעבירה על ל"ת בשב וא"ת הוי כמו בטול מ"ע, וא"כ אחרי דביטול השבועה הוא ל"ת בשב וא"ת, והיינו לא יחל דברו, והוי כמו העדר קיום מ"ע, ולכן אינו מחויב לבזבז עבור זה הרבה ממון כמו על מ"ע, ודו"ק. ועיין מש"כ עוד בענין שבועת אונסין לקמן בפ' קדושים בפ' ולא תשבעו בשמי לשקר. .
(שם שם א') ונעלם ממנו. ת"ר, ונעלם – פרט למזיד נאשאם עבר במזיד על שבועתו פטור מקרבן, דאין קרבן בא על המזיד, אלא חייב מלקות כדין העובר על אחת משאר עבירות. ממנו – שנתעלמה ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו חפץ ת"ל בשבועה ונעלם, על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ נבבגמרא מפרש היכי דמי העלם חפץ כגון שאמר שבועה שלא אוכל פת חטין והושיט ידו לסל לטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטין וכסבור שהוא של שעורין ואכלו, הרי דזוכר הוא השבועה ואינו מכיר החפץ. .
(שבועות כ"ז א') לאחת מאלה. אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, [מלמד שאין חייבים משום שבועת עדות ומשום שבועת בטוי כאחד] נגקאי אענינא דפסוק א', דאיירי במחויב קרבן שבועת העדות. ובאור הדברים, דלכאורה זה העד הכופר על הידיעה בעדות ונשבע על זה היה צריך לחייב שתי קרבנות אחת משום שבועת העדות ואחת משום שבועת בטוי שנשבע לשקר, ועל זה אומר דאשמעינן הכתוב כאן דאינו חייב משום שתי שבועות אלא לאחת מאלה, או משום שבועת העדות דאיירי בפסוק א' או משום שבועת בטוי דאיירי בפסוק הקודם. וטעם הדבר י"ל דזה הוי מעין דרשת חז"ל על הפ' דפ' שופטים ויסרו אותו כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ר"ל דבתרי עונשין לא ענשינן כמו המחויב ממון ומלקות לוקה ואינו משלם, כידוע בכ"מ בגמרא, ובטעם הדיוק מלשון לאחת מאלה פשוט הוא משום דהול"ל כי יאשם באחת מאלה כמו לאשמה בה, ויאשם בבעל, שכ"ה מחקי הלשון. .
(שם כ"ה ב') לאחת מאלה. השביע עליהם חמשה פעמים וכפרו חייבים על כל אחת ואחת, דכתיב לאחת מאלה – לחייב על כל אחת ואחת נדדין שבועת העדות שחלה השבועה אפילו השביעם חוץ לב"ד, אבל על הכפירה חייבים רק אם כפרו בב"ד [משום דהכפירה צריכה להיות במקום ששם הגדה מועלת], ואמר בזה שאם השביעם אפילו חמשה פעמים אפילו חוץ לב"ד וכפרו כל פעם בב"ד ואח"כ הודו בב"ד על כל כפירה חייבים קרבן שבועה על כל כפירה וכפירה. ועיין מש"כ לעיל בפסוק ונשא עונו מענין זה. .
(שם ל"ב א') לאחת מאלה. יש מאלה שהיא חייב ויש מאלה שהוא פטור, כיצד, תבעו ממון חייב, תבעו דבר אחר פטור נהכגון שתבעם להגיד שאינו בן גרושה ובן חלוצה, או על שאר עניני איסורים וטומאות ודיני נפשות, דהאי קרא איירי רק בתביעת ממון דילפינן משבועת הפקדון דכתיב שם וכחש בפקדון וגו' וכמבואר לעיל ריש פסוק א', וכן נתמעטו מזה עבדים ושטרות וקרקעות שאין גופן ממון אין חייבים עליהם קרבן שבועה, וטעם הדיוק מן לאחת מאלה עיין מש"כ לעיל סוף אות נ"ג. .
(שם ל"ג ב') לאחת מאלה. יכול על טומאת מקדש וטומאת קרשיו לא יהא חייב אלא אחת, או יכול שעל כל טומאת מקדש ועל כל טומאות הקודש אינו חייב אלא אחת, ת"ל לאחת מאלה, לחייב על כל אחת ואחת.
(תו"כ) והתודה. תניא, אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור, דכתיב והתודה, מודה בדברים חייב, אינו מודה בדברים פטור נודבעינן היכי שעדים מעידים אותו צריך שיודה גם הוא ולא יכחישם, ומבואר ענין זה בפרשה הקודמת בפ' כ"ג בדרשה או הודע אליו חטאתו. .
(כריתות י"ב א') והתודה. מלמד שטעון ודוי, ומה ודוי דיוהכ"פ (פ' אחרי) על החי אף ודוי דהכא על החי נור"ל בעוד שהקרבן חי, ושם ביוהכ"פ מפורש כתיב על ראש השעיר החי והתודה עליו, וביומא ל"ו א' מבואר סדר הודוי, מתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם וכו', וע' משכ"ל א' ד' בדרשה וסמך. והנה אע"פ דבדרשה הקודמת מבואר דהלשון והתודה שבכאן אינו שייך כלל לענין ודוי על הקרבן, אלא שהוא רק ענין תנאי לעיקר החיוב בקרבן, והיינו שבא למעט אם הוא מכחיש בעונו, וכגון אם עד אחד אומר לו נטמאת והוא מכחישו, שאז פטור מקרבן, צ"ל דשני הענינים בכלל, דשם ודוי אחד הוא, ועיקר הכונה שצריך להתודות על עונו ולא יכחיש בו, ורק מדמצינו במקום אחר (ביוהכ"פ) שמתודה על עונו על הקרבן אנו למדין לכאן דצריך ג"כ להתודות על הקרבן, אע"פ שעיקר הענין בא להורות שאינו חייב בעיקר קרבן אם הוא מכחיש בעונו, וכמש"כ.
ובזה יתיישב מאוד מה שתמה רמב"ן כאן ואחריו עוד מפרשים על שנוי הסדר בפסוקים אלה שסידר ענין הודוי קודם לעיקר ענין הבאת הקרבן, כמש"כ והתודה והביא את אשמו, והיה צריך לסדר להיפך, יעו"ש, ולפי שבארנו הדבר פשוט מאוד, דכיון דבעיקרו בא הפסוק להורות שאינו מתחייב בעיקר קרבן אם אינו מודה בעונו, היינו אם מכחיש בו, וכהדרשה הקודמת מגמרא כריתות, א"כ בהכרח להקדים לשון זה לוהביא, כיון דהוא לשון תנאי מוקדם לגוף חיוב הבאת הקרבן, ורק ממילא אנו למדין דצריך להודות על עונו גם על הקרבן, כמו דמצינו במק"א ביוהכ"פ, וכמש"כ, אבל עיקר הפסוק בא להורות על העדר הכחשתו, וכמבואר, וחדוש גדול על הרמב"ן והמפרשים שלא הביאו כלל ענין הדרשה הקודמת, ודו"ק. .
(תו"כ) על חטאתו. אמר שבועה שלא אוכל ואכל מאכלים הרבה, שלא אשתה ושתה משקים הרבה, שלא אוכל ואכל ושתה, מניין שאינו חייב אלא אחת, ת"ל אחת על חטאתו.
(תו"כ) מן הצאן כשבה וגו'. [והלא כשב ועז מן הצאן הם, ומה ת"ל מן הצאן], אלא לרבות כל דמשמע צאן אף החרשת והשוטה והננסית, ולמעט את הפלגס.
(שם) מחטאתו. ת"ר, נאמר כאן מחטאתו ונאמר בתורים ובני יונה (פ' י') מחטאתו, ונאמר בעשירית האיפה (פ' י"ג) על חטאתו, ללמדך שמביאין מהקדש כשבה שעירה ומשעירה כשבה, ומכשבה ושעירה תורים ובני יונה ומתורים ובני יונה עשירית האיפה, וכן אם העשיר מביא מעשירית האיפה תורים ובני יונה ומתורים ובני יונה כשבה או שעירה נזדלשון מחטאתו משמע ממקצת דבר שהפריש יביא חטאת, והיינו כשהעני, וכאופן הראשון שצייר בזה, ולשון על חטאתו משמע שמוסיף על הדמים, והיינו כשהעשיר, וכאופן השני שצייר, ולכן כתב בקרבן כשבה ושעירה ותורים ובני יונה לשון מחטאתו, להורות שערך הקרבנות מתמעט והולך לפי ערך מצבו של בעל הקרבן, ובעשירית האיפה כתב על חטאתו להורות שערך הקרבנות מתרבה ג"כ לפי הערך של בעל הקרבן. .
(כריתות כ"ז ב') ואם לא תגיע ידו. מלמד שאין אומרים לו ללות ולא לעסוק באומנתו נחדריש אם לא תגיע ידו בלי אמצעי אחר, ודריש ידו כמו יד עצמו, וכמו דדרשינן במנחות צ"ב ב' וסמך ידו ולא יד שלוחו, וכן דרשו בערכין ל' ב' והשיגה ידו, יד עצמו, ולא שילוה מאחרים. ועיין בהוריות ט' א' באו עוד דרשות על פסוק זה, אבל מפני שלא קיי"ל היוצא מאלה הדרשות – השמטנון.
ודע שהאברבנאל בהקדמתו לס' ויקרא כתב בפשיטות דפרשה זו דעולה ויורד מוסבת לכל מיני החטאות שבפרשה הקודמת, וכמה נפלא הדבר שלא חלי ולא הרגיש כי נטה בזה נטיה עקרית מדעת חז"ל, שהרי מפורש איתא במשנה כריתות י' ב' אלו מביאין עולה ויורד, על שמיעות קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ויולדת ומצורע, ומפורש דתו לא, וכ"ה ברמב"ם והוא דבר פשוט לכל. והנה אין קצה לפליאה, וע' ברמב"ן. .
(תו"כ) די שה. מנין שאם יש לו ואין לו צרכיו שמביא קרבן עני ת"ל די שה נטר"ל שאם יביא השה יחסר לו מפרנסתו א"צ להביא שה אלא תורים ובני יונה כדמפרש, ודריש די שה שזה השה יהיה די לו לצרכיו, שבחסרונו לא יחסרו לו צרכיו. .
(שם) והביא אותם וגו'. אותם – עצמן, מלמד שאין לעוף פדיון. אל הכהן – מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם אל הכהן.
(תו"כ) אשר לחטאת ראשונה. ת"ר, והקריב את אשר לחטאת ראשונה, מה ת"ל, אם ללמד שתקרב ראשונה הרי כבר נאמר (פ' ט') ואת השני יעשה עולה, אלא זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולות הבאות עמהם, ואפי' חטאת העוף לעולת בהמה סמשום דהא דחטאת העוף קודמת לעולת העוף ילפינן מדכתיב ואת השני יעשה עולה, ומדכתיב עוד כאן והקריב את אשר לחטאת ראשונה ילפינן דקודמת אפילו לעולת הבהמה, וקיי"ל דאפילו חטאת כזה שאינו בא על חטא כגון חטאת יולדת ג"כ קודמת לעולה. וטעם הדבר נראה, דסתם חטאת מרצה על שגגת כרת כדאיתא בסוגיא כאן, וכפרה אתיא בהקטרה, אבל בחטאת דכתיב בפסוק זה לא כתיב ביה והקטיר ולא הקפיד הכתוב על רצויו, וא"כ אין בחטאת כזה יתרון על עולה, ובכ"ז הקדימו הכתוב לעולה, וא"כ ע"כ דכל החטאות אפילו כאלה שאינם באים על חטא ג"כ קודמות לעולה. .
(זבחים צ' א') ומלק את ראשו. [תניא, ר' אליעזר אומר, יכול כשם שמליקת עוף ממול עורף כך שחיטת בהמה ממול עורף] ת"ל ומלק את ראשו ממול ערפו, ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף סאיתכן דמדייק מיתור לשון את ראשו, דכיון דכתיב ממול ערפו הרי ידעינן דאת הראש הוא מולק, ודריש דבא למעט שאין שחיטת בהמה ממול עורף, ואצטריך לאשמעינן זה משום דדעת ר"א דעיקר זה דשחיטת בהמה היא מן הצואר ילפינן מעוף דמליקתו בצואר, וכפי שיתבאר ס"פ שמיני, וא"כ הו"א דגם בזה הוקש ששחיטת הבהמה תהיה ממול עורף קמ"ל, וע"ע ס"פ שמיני. .
(חולין כ"ז ב') ממול ערפו. ת"ר, מול ערפו, מול הרואה את העורף, וכן הוא אומר (ר"פ בלק) והוא יושב ממולי, ואומר (ירמיה ב') כי פנו אלי עורף ולא פנים סבמקודם מביא הפסוק והוא יושב ממולי לראיה דכל היכי דכתיב ממול לא עליו ממש הוא אלא למולו בראיתו, שהרי לא עליו ממש היו יושבים אלא שהיה בלק רק רואה אותם, אמנם עדיין אין אנו יודעין מקום עורף היכן הוא דנדע מול דידיה היכן, לזה מביא עוד הפסוק כי פנו אלי עורף ולא פנים, דמדלא כתיב כי פנו אלי עורף ולא צואר, ידעינן דעורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון. מכאן דכל העורף כשר למליקה סגר"ל כל מול הרואה את העורף, והיינו באחורי הצואר, אבל לא באחורי הפנים וכמש"כ באות הקודם. .
(שם י"ט ב') ולא יבדיל. הא אם הבדיל פסול [תו"כ, וע' לעיל א' י"ז]. והזה. ההזאות פסולות בנשים, מאי טעמא, אתיא בק"ו מבן צאן. ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזאתו סדדהשחיטה כשרה בזר כמבואר לעיל בריש פ' א' בפ' ושחט. בן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזאתו סהאין עיקר החידוש כאן לענין נשים, דגם הגברים הזרים זולת כהנים פסולים, כמבואר בזה, אלא משום דחשיב כאן בסוגיא כל העבודות הפסולות בנשים חשיב נמי הזאות. .
(קדושין ל"ו ב') והזה מדם החטאת. ת"ר, והזה מדם החטאת – מגוף החטאת, הא כיצד, אוחז בראש ובגוף ומזה סור"ל לא יזה לא בכלי ולא באצבע אלא אוחז בעוף עצמו ומזה. וטעם הדיוק הוא משום דדי היה לכתוב והזה מדמו כיון דמוסב אחטאת, וכמו שבאו כ"פ בפרשה דרשות ע"פ דיוקים כאלה. .
(זבחים ס"ד ב') על קיר המזבח. על קיר המזבח ולא על קיר הכבש ולא על קיר ההיכל ולא על קיר האולם סזעיין מש"כ בדרשה כזו לעיל בפרשה א' פסוק ט"ו. .
(שם שם) על קיר המזבח. על איזו קיר – קיר התחתון סחר"ל על קיר שלמטה מן החוט שבאמצע המזבח, וכדמפרש. או אינו אלא קיר העליון, ת"ל והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, קיר שהשירים שלו מתמצן ליסוד, ואיזה זה, זה קיר התחתון סטבאור הענין, כי סדר מליקת חטאת העוף כך הוא, מולק את ראשה ממול ערפה ואוחז בהעוף ומזה מדמה על קיר המזבח, ואחר שהזה מקרב מקום המליקה ודוחקו בקיר המזבח והדם יורד ליסוד המזבח, וקיי"ל שצריך על קיר התחתון של המזבח, משום דכתיב כאן והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, ודרשינן כמבואר איזה הוא קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד הוי אומר זה קיר התחתון, והיינו מחוט הסיקרא ולמטה, דאי קיר העליון הוי מן החוט ולמעלה, הלא יקרה לפעמים שיהיה הדם מתמצה לסובב המזבח כיון שעושה למעלה מן הסובב, והחוט של סיקרא הוא למטה מן הסובב אמה [עיין לפנינו בפ' תרומה], ואע"פ שמן הדין היה ראוי להזות על קיר העליון, דכש"כ הוא מחטאת בהמה שאע"פ שעולת בהמה מזין למטה [יתבאר בפ' צו], בכ"ז חטאת בהמה למעלה משום דכתיב בה קרנות המזבח, א"כ כש"כ בעוף שאפילו עולתו מזין למעלה [מבואר לעיל א' ט"ו] אינו דין שחטאתו יזה למעלה, אך מפני הדרשה איזה קיר שהשירים שלו מתמצין וכו' לא ילפינן מחטאת בהמה. ובגמרא פריך עוד, דאע"פ כן היה צריך להזות מקודם למעלה כדי להשותו לחטאת בהמה כמבואר ואח"כ להזות למטה כדי לצאת חובת הדרשה איזה הוא קיר וכו', ומשני דאי אפשר לעשות כן, משום דכתיב ימצה, ולא ימצה, דמשמע דגם בהזאה יהיה הדם מצוי אצל היסוד, א"כ גזירת הכתוב הוא שבשעת הזאה יהיה הדם מתמצה מעצמו, וזה אי אפשר רק כשמזה למטה מחוט הסיקרא, וכמו שבארנו. .
(שם שם) חטאת הוא. מלמד שמצוי דם חטאת העוף מעכב עדהלשון חטאת הוא מיותר, דהא כל הענין איירי בחטאת, ובא להורות שאם נעשה הכל כסדר הכתוב אז נקרא חטאת, והיינו שגם המצוי מעכב, והרבותא בזה נראה משום דהו"א כיון דהמצוי אינו מגוף העבודות, דעיקר העבודה בדם היא רק ההזאה, אינו מעכב, קמ"ל. .
(מעילה ח' ב') יעשה עלה כמשפט. מהו כמשפט, כמשפט חטאת העוף, מה חטאת העוף מולק ממול עורף אף עולת העוף מולק ממול עורף עאלפי הפשט מורה לשון כמשפט שיעשה כדין עולת נדבה שמבואר בר"פ זו, וכן פירש"י בפסוק זה. אמנם לפי"ז מיותר המלה כמשפט, דהול"ל יעשה עולה, והיינו יודעים שיעשה כמשפט העולה, דמהיכי תיתא לומר שלא יעשה כמשפט, וכהאי גונא דייקו חז"ל בביצה כ' א' על הפסוק דפ' שמיני ויקרב את העולה ויעשה כמשפט, יעו"ש, ודרשו שבא לרמז דהאי כמשפט לא קאי אמשפט העולה אלא כמשפט חטאת העוף, וכדמפרש. ובגמרא באו ע"ז עוד דרשות, וזו שהבאנו מוסכמת להלכה. .
(חולין כ"א ב') והביא. תניא, ר' יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה עבר"ל דמשום הדור מצוה לא דחינן מצוה בשעתה. ועיין מש"כ בענין כזה בפ' בא בפסוק ושמרתם את המצות. ובמנחות ע"ב א' למדו ענין זה בלימוד אחר ממה שהיו שורפין בשבת אברי תמידין ומוספין אע"פ שכשרים כל הלילה שלאחריו, יעו"ש. .
(תו"כ)לחטאת. [והלא בחטאת איירי ומה ת"ל לחטאת], שיהיה הפרש מעות לשם חטאת.
(שם) לא ישים עליה שמן. א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן, נותן משהו שמן ע"ג כזית מנחה פסול, מאי טעמא, לא ישים כתיב ושימה כל דהו משמע [ומנחה כזית בעינן, מאי טעמא, דכתיב] עליה, עד דאיכא שיעורא עגר"ל אינו חייב עד שישים שמן על מנחה לא פחות משיעור כזית ולא כמו לבונה שחייב אם נתן אפילו על משהו מנחה, וכפי שיתבאר. .
(מנחות י"ט ב') לא ישים עליה שמן. נתן שמן על שיריה אינו עובר בל"ת [דאמר קרא לא ישים עליה שמן, בגופה של מנחה הכתוב מדבר] עדר"ל בעיקרה של מנחה, ושירי מנחה אינם נקראים בשם מנחה סתם אלא מותר המנחה, ומדכתיב עליה שמע מינה דרק אגוף המנחה הנקטרת קפיד קרא, והיינו אקומץ, וכמש"כ כ"פ בריש הפרשה דעיקר מנחה נקרא הקומץ. .
(שם ס' א') לא ישים ולא יתן. ת"ר, לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, יכול בשני כהנים, ת"ל עליה – בגופה של מנחה הכתוב מדבר ולא בכהן עהפירש"י יכול שלא יתחייב שני לאוין אלא עד שיהיו שני כהנים, אחד נותן שמן ואחד לבונה, אבל כהן אחד לא, והקשו התוס' מהיכי תיתא הו"א דאיירי בשני כהנים ולמה לא יתחייב כהן אחד, ולכן פרשו דאיירי בשתי מנחות הנעשות בשני כהנים, אבל במנחה אחת לא יצוייר חיוב שני לאוין כאחד, דהא מכיון שנתן מין אחד כבר נפסלה, ושוב כשנותן מין אחר הרי הוא כנותן על סתם קמח, וכמו דקיי"ל המחמץ מנחה פסולה דפטור.
אבל לדעתי קשה לומר דאיירי בב' מנחות דלא משמע כן לשון עליה, עליה דקרא, וגם לפי"ז הו"ל להגמרא לומר יכול בשתי מנחות. ונראה לפרש כפירש"י, משום דהו"א כיון דבמין אחד לא יצוייר שיתן שמן ולבונה כאחת, שהרי ידו האחת אוחזת בהמנחה ושוב אינו יכול ליצוק רק מכלי אחד, ואי דנותן בזה אח"ז הרי כבר נפסלה המנחה במין האחד וכמש"כ התוס', ולא יצוייר שיתנו בבת אחת רק בשני כהנים, ומשני בגופה של מנחה הכתוב מדבר, ר"ל בגוף המנחה תלויין ב' הלאוין ולא במספר הכהנים, והיינו דאפילו בזה אח"ז חייב ואין אומרים שכבר נפסלה במין האחד, וא"כ יצוייר הדבר בכהן אחד. .
(שם שם) לא ישים ולא יתן. ת"ר, לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, יכול לא יתן כלי ע"ג כלי ואם נתן פסל, ת"ל עליה – בגופה של מנחה הכתוב מדבר עור"ל יכול דחייב גם אם נותן שמן ולבונה בכלי ומשים הכלי על הכלי שבו המנחה או הקומץ, ת"ל עליה בגופה של מנחה איירי קרא, ופירש"י אינו חייב עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה, עכ"ל. וצ"ל דמ"ש עד שיערב אשיגרא דלישנא הוא, משום דבאמת בשמן חייב בשפיכה לחוד, ובלבונה חייב גם אם נתן על הסולת אע"פ שלא עירבן כל זמן שלא לקטן כמבואר בסוגיית הגמרא כאן. .
(שם שם) ולא יתן עליה לבונה. א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן, נתן כזית לבונה ע"ג משהו מנחה פסול, מ"ט, לא יתן כתיב, עד דאיכא נתינה, עליה הוי רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט עזר"ל בלבונה כתיב נתינה, ושיעור נתינה בעלמא הוא בכזית, דילפינן ממה דכתיב בפ' אמור ונתן לכהן את הקודש ובההיא נתינה כתיב אכילה וסתם אכילה בכזית וילפינן לכל נתינה דהוי בכזית, וגבי שמן כתיב עליה וכן גבי לבונה כתיב עליה דהיינו כזית, והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה אלא דגם על משהו מנחה נמי חייב. .
(שם נ"ט ב') כי חטאת היא. חטאת קרויה מנחה ומנחה קרויה חטאת עחהא דמנחה קרויה חטאת מבואר כאן, והא דחטאת קרויה מנחה נראה משום דחטאת נהפכה להיות מנחה כשאין ידו משגת לכשבה או שעירה, כמבואר בפרשה זו, כן נ"ל לדייק מתוך פירש"י, וע' בתוס'. מקיש מנחה לחטאת, וחטאת למנחה, מה חטאת פסולה שלא לשמה אף מנחה פסולה שלא לשמה, ומה מנחה בקרן מערבית דרומית אף חטאת בקרן מערבית דרומית עטדין החטאת בפרשה הקודמת בפסוק חטאת הוא (כ"ד). .
(זבחים ס"ג ב') כי חטאת היא. כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחת חוטא דפסולה, מאי טעמא, דכתיב כי חטאת היא פמנחת חוטא היא המנחה המבוארת בפרשה זו, ומדייק מיתור הלשון כי חטאת היא, דהא איירי בענין חטאת, ולכן בא לאורויי על עכוב עשייתה לשמה, ודריש היא בהווייתה תהא, ואע"פ דלעיל גבי שאר מנחות כתיב ג"כ הלשון מנחה היא, אך התם בא זה הלשון להורות דינים אחרים כמבואר בפרשה ב' פסוק ו'. וגם י"ל דטעם הדיוק מדכתיב כאן חטאת היא וכן בפסוק הסמוך כתיב כלשון זה הוי כמו ששינה עליו הכתוב לעכב, כמו שידוע כלל זה בקדשים. .
(מנחות ד' א') כי חטאת היא. ת"ר, לא ישים עליה שמן ואם שם פסל, יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסול, ת"ל כי חטאת, יכול אף בשמן כן, ת"ל היא פאכבר נתבאר כ"פ בפרשה זו, דכ"מ דכתיב כלשון זה חטאת היא, עולה היא, אשם הוא, יש בזה דרשה, משום דלגופיה מיותר הוא, ודריש דבא לרמז דבכל אופן הוי חטאת אע"פ שנתן עליה לבונה, ומלשון היא דריש שאם נתן שמן פסולה. ומה שראה להוציא את השמן ולהכשיר את הלבונה הוא משום דלבונה אפשר ללקטה, משא"כ שמן, ולכן אם נתן לבונה שחוקה שא"א ללקטה פסולה כמו בשמן. והנה אע"פ דבדרשה הקודמת כבר דריש הלשון חטאת היא, אך כן דרך הגמרא להסמיך ענינים שונים על לשון שניתן לדרוש בתורה, כנודע. .
(שם נ"ט ב') כי חטאת היא. היא קרויה חטאת ואין מנחה אחרת קרויה חטאת, לימד על עשירית האיפה של כה"ג שאינה קרויה חטאת, לפיכך טעונה לבונה ומותרה ירקב פבקאי על המנחה שמביא הכה"ג בכל יום כמבואר ר"פ צו, ור"ל דמדאינה קרויה חטאת לכן גם המותר מן המנחה דהיינו אם הפריש מעות לעשירית האיפה ונתותרו לא יביאם לנדבת צבור כדין שאר חטאות [ע' תמורה כ"ג ב'] אלא ירקבו, ואע"פ דביחזקאל (מ"ו) קרי גם למנחת כה"ג חטאת אך הוא שם מושאל לשם כלל המנחה אך לא לענין פרטי דיניה שנתמעט כאן. .
(שם ק"ח א') והיתה לכהן כמנחה. מקיש חובתו לנדבתו, מה נדבתו אינה נאכלת אף חובתו אינה נאכלת פגר"ל אם החוטא הזה המביא את המנחה הוא כהן תהיה לו כדין מנחתו הבאה נדבה דכתיב בה (פ' צו) כליל תהיה. וע' בפירש"י בפ' זה שכתב דפשטות הכתוב מורה שיהיה השירים נאכלין לכהן כדין שאר שירי מנחות. אמנם מה שהכריח לחז"ל להוציא הענין מפשטיה, נראה משום דשינה הכתוב לכתוב בלשון זה ולא כתיב והנותרת מן המנחה יהיה לכהנים, כמש"כ לעיל בפרשה ב' ובכ"מ. .
(מנחות ע"ג ב') והיתה לכהן כמנחה. כמנחה – שתהא עבודתה כשרה בו פדר"ל שאם זה המביא את המנחה הוא כהן יכול להקריבה בעצמו. ועיין מש"כ בדרשה הקודמת בטעם דרשה זו. .
(שם שם) נפש. ת"ר, נפש – אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד הכהן משיח כולן בדין מעילה הם פהמפרש בגמרא דאצטריך לרבות אלה משום דהו"א כיון דכתיב באיסור הנאת שמן המשחה (פ' תשא) ואשר יתן ממנו על זר, ונשיא [היינו מלך] וכהן משיח אינם זרים לגבי שמן המשחה כיון דנמשחו ממנו לא הוו בכלל מעילה בשמן קמ"ל. .
(מעילה י"ח א') כי תמעל מעל. אין מעל אלא שינוי, וכה"א (פ' נשא) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ואומר (ד"ה א' ה') וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחר אלהי עמי הארץ פור"ל שנוי מרשות קודש לחול, וכמו ששינו עצמם מן המקום לאלהי נכר, וכן האשה לבעלה היא בערך קודש וחול, כי על כן נקרא קנין אשה לבעלה בשם קדושין, והיינו שהיא נפרשת ומובדלת מכל העולם זולת לבעלה, אבל הוצאה מרשות קודש אחד לרשות קודש אחר, כגון שלקח ממעות הקדש וקנה מהן קרבנו אינו בכלל שנוי, וראיה לזה שהרי בסמוך מרבה זה מכפל לשון תמעל מעל ואם היה זה בכלל שנוי לא היה צריך לרבוי מכפל לשון אלא מלשון מעל לבד שאינו אלא שנוי. .
(שם שם) כי תמעל מעל. ת"ר, מניין שאכילתו ואכילת חבירו הנאתו והנאת חבירו הנאתו ואכילת חבירו אכילתו והנאת חבירו מצטרפין ואפילו לזמן מרובה ת"ל תמעל מעל מכל מקום פזכגון שלקח שוה פרוטה מן ההקדש ואכל או נהנה הוא חציה וחציה האכיל או נהנה ממנו חבירו, ואפילו השלים שיעור אכילתו לאחר זמן מרובה בהעלם אחד כולן מצטרפין לפרוטה ומעל. .
(שם שם ב') כי תמעל מעל. תמעל מעל – לרבות אפילו המוציא מקודש לקודש פחעי' בדרשה הקודמת אות פ"ו וצרף לכאן. .
(שם י"ט א') וחטאה בשגגה. מוקדשי עובד כוכבים אין מועלין בהם, מאי טעמא, דכתיב נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה וילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל פטולא יחללו את קדשי בני ישראל (פ' אמור). ואיני יודע ל"ל למילף בגזירה שוה דחטא חטא ולסיים מדכתיב בני ישראל, ולמה לא יליף בגז"ש קדשי קדשי, דהכא כתיב מקדשי ובתרומה כתיב קדשי, מה התם בני ישראל אף הכא כן, וי"ל. וברמב"ם פ"ה ה"ו ממעילה כתב בדין זה שנאמר דבר אל בני ישראל, ולא ביאר לאיזו פסוק כון, וצ"ע למה לא הביא הדרשה שבגמרא. .
(תמורה ג' א') וחטאה בשגגה. נאמר כאן חטא ונאמר בתרומה (פ' קרח) ולא ישאו עליו חטא, מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה ובדבר שפגם נהנה צדהפגימה באה מחמת ההנאה, דבתרומה כתיב כי יאכל, ואי אפשר לאכילה בלא פגימה שמפסיד ממונו של כהן והוא הפוגם והוא הנהנה, ופגימתו היא הנאתו. ופגימתו והנאתו כאחד צאפירש"י בשעה אחת, עכ"ל. ולדעתי קשה דמשמע שגם במעילה כן שצריך להיות הנאתו ומעילתו בבת אחת, והלא בסוגיא מרבינן לענין מעילה אפילו נמשכת ההנאה זמן מרובה וכמבואר למעלה, אך הנה הגירסות שבגמרא אינן ברורות, ולפי הנראה יש בגירסא שלפנינו ט"ס, ובמקום כאחד צ"ל באחד, ודו"ק. ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו אף חטא האמור במעילה כן צבלאפוקי אם פגם ולא נהנה כגון שקרע שיראין של הקדש או נהנה ולא פגם כגון שלבש חלוק של הקדש, וזה דוקא בדבר שיש בו פגם, היינו שדרכו לפגום, כגון חלוק, אבל בדבר שלא שייך בו פגם, כגון אם שתה בכוס של הקדש מעל ג"כ אם נהנה כדי שוה פרוטה, וכן אם פוגם האידנא פרוטה ונהנה למחר פרוטה, וכן אם פוגם ונהנה במחובר לקרקע, כגון שדר במערה של הקדש, וכן שליח שעשה שליחותו של בעה"ב מדעתו מעל הבעה"ב, ומבואר בקדושין מ"ג א' דבמעילה לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה, יעו"ש. .
(מעילה י"ח ב') מקדשי ה'. מקדשי – לרבות עולה שעורה לכהן שמועלין בה ולרבות קדשי בדק הבית למעילה צגהרבותא בזה דלא נימא שמועלין רק בפרים ושעירים הנשרפים שהן כולן לגבוה, קמ"ל דאפילו במה ששייך לכהנים ולבדק הבית מועלין. והנה בסוגיא דמעילה ט"ו א' מרבינן למעילה אפילו קדשים קלים שהן שלמים שבשרם נאכלת לבעלים, יעו"ש, והנה לפי זה לא צריך כלל הרבוי לעולה דכש"כ הוא משלמים, וכנראה מטעם זה חסרה דרשה זו שלפנינו בגמרא, וגם ע"פ מסקנת הגמרא נראה דלא ס"ל כדרשת התו"כ כאן מקדשי ה' פרט לקדשים קלים, אחרי דמפסוק כל חלב לה' מרבינן כל דבר הקדש למעילה, כמבואר לפנינו במקומו. .
(תו"כ) מקדשי ה'. מניין שאפילו הקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית או לבדה"ב דבר הראוי למזבח או לזה ולזה דברים שאין ראוים לזה ולזה כגון ציר וחומץ ודגים וחגבים מניין שמועלין בהם ת"ל מקדשי ה' ריבה צדוע' במעילה י"ג א' מבואר דין זה בלא סמיכות על הרבוי מקדשי ה'. ועיין בס' יראים סי' שפ"ו ביאר דיני מעילה בזה"ז, לפי שנ"מ לענין איסור הנאה מחפצי בתי הכנסת שלנו שנקראים בתי מקדש מעט, ועיין באו"ח סי' קנ"ד סי"ד דאסור אפילו להדליק נר של הדיוט מנר של ביהכנ"ס, ונראה הטעם בזה ע"פ מ"ש בשבת כ"ב א' לענין נר חנוכה דכשמדליקין מנר לנר מתכחש שומן הנר שמדליקין ממנה, יעו"ש. .
(שם) מקדשי ה'. המיוחדים לה', יצאו קדשים קלים שאינם לשם צהקדשים קלים נקראים תודה ואיל נזיר ושלמים ובכור ומעשר ופסח, ונקראים קדשים קלים מפני שאין כולם לה' אלא יש מהן חלק לכהנים ולבעלים, כנודע, ורק באימוריהן אחר שנזרק הדם מועלין כמבואר לעיל ס"פ ג' בפ' כל חלב לה', ומהאי טעמא שאין כולם לה' יש גם קדשי קדשים שבפרטים שונים אין בהם מעילה, כגון בהמת חטאת ואשם ושלמי צבור וחטאת עוף או בשרן של אלו הקרבנות יש בהן מעילה רק משהוקדשו עד אחר זריקה דרק אז נקראו קדשי ה', אבל אח"כ הותרו לכהנים ושוב אין מועלין, וכן מה"ט מועלין בהן רק עד אחר הקטרת הקומץ שאז הותרו לכהנים. .
(שם) והביא את אשמו. אף לאחר יוהכ"פ צור"ל שאין יוהכ"פ מכפר בלא הבאת קרבן אשם. ודייק זה מיתור לשון את אשמו דהול"ל והביא איל תמים לאשם, ודריש דצריך אשמו דוקא ולא מהני כפרה אחרת כמו יוהכ"פ. .
(שם) בשקל הקדש. ולא בבליות, מדיות, קפוטקיות.
(תו"כ) ואת אשר חטא. לרבות פחות משוה פרוטה להשבון צזהרבותא בזה אע"פ דבהדיוט אין מצות השבה בפחות משו"פ כפי שיתבאר לקמן בפסוק והשיב את הגזילה, אבל בהקדש ריבה הכתוב. והנה רש"י פירש דהרבוי הוא מלשון ואת, דבעלמא את רבויא הוא, עכ"ל. וכונתו משום דהו"ל לכתוב ואשר חטא מן הקודש, אבל בתו"כ משמע דהרבוי הוא מלשון מן הקודש, משום דלא כתיב כלשון הרגיל בעלמא ושלם את אשר חטא בקודש, ומדכתיב ואת אשר חטא מן הקודש משמע שאפילו כל שהוא מן אותו הקודש שנהנה וחטא לו ישלם. .
(ב"מ נ"ה א') מן הקודש ישלם. לקודש שמעל לו ישלם צחאם מקדשי מזבח יתנהו לקדשי מזבח, ואם מקדשי בדק הבית – לבד"ה. וכונת הכתוב לפי"ז היא כן. את אשר חטא מן הקדש – החסיר וגרע כמו אנכי אחטנה, אנכי ושלמה בני חטאים, קולע אל השערה ולא יחטיא – ישלם, ר"ל ישלים לו אותו החסרון, וכמו שדרשו בב"ק (י' ב' ) אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. .
(תו"כ) ואת חמישתו יוסף. שיהא הוא וחומשו חמשה צטר"ל שהחומש יהיה חומש מלבר, והיינו שחלק החמישי יהיה תוספת על השלם, שיחלק את השלם לד' חלקים ואת החמישי הבא אחריו יתן להקדש, למשל בנהנה בשיעור ארבע פרוטות יצרף עוד פרוטה למספר הזה, שבצירופה להארבע תהיה הפרוטה החלק החמישי – החומש, משא"כ חומש מלגו, רק אז משלם פרוטה, באם נהנה בשיעור חמש פרוטות. וטעם הדבר נראה דמדייק מדלא כתיב בקיצור ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וחמישתו, אלא כתיב ואת חמישיתו יוסף, מבואר שהחלק החמישי הוא תוספת על החלק השלם, ובגמ' יש דעה חולקת על זה, וקיי"ל כמש"כ. .
(ב"מ נ"ד א') והכהן. מלמד שגם הכהן מועל קנראה הרבותא בזה, דלא נימא כיון דהכהן שלוחא דרחמנא לא שייך ביה מעילה. וטעם הדיוק מלשון והכהן נראה דקשה ליה מה ששינה הכתוב מלשון הרגיל בכל הפרשה דכתיב וכפר עליו הכהן, מקודם הפעל ואח"כ השם, וכאן כתיב והכהן יכפר עליו, מקודם השם ואח"כ הפעל, או דמדייק מיתור לשון והכהן, דכיון דסליק מתיבת הכהן הול"ל ויכפר עליו, וע' בב"ק ק"ט ב' דרשה כעין זו שלפנינו בענין אחר. .
(תו"כ) באיל האשם. ת"ר, מניין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו או הביא אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת"ל באיל האשם ונסלח לו קאמעילתו נקרא הקרן של הקדש שמעל בו. וטעם הדיוק, משום דדי היה לכתוב והכהן יכפר עליו ולא לסיים במה יכפר, וכמו בכל הפרשה כתיב וכפר הכהן ותו לא, ומענין הפרשה נראה במה מכפר, ולכן מדייק דלא נתכפר אלא עד שיעשה שניהם, שישלם הקרן ויביא אשם. ובגמרא מבאר באור הדרשה, משום דילפינן האשם דכתיב כאן מאשם דכתיב בגזל הדיוט בפ' נשא ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, דהתם ע"כ הפירוש אשם – קרן, דלא שייך התם בהדיוט קרבן אשם, כמו כן האשם דכתיב כאן ג"כ פירושו קרן, וכתיב באיל האשם, דמשמע שצריך שניהם, האיל שהוא הקרבן, והאשם שהוא הקרן, אבל החומש אינו מעכב, כמבואר בסמוך. .
(ב"ק קי"א א') באיל האשם. ת"ר, מניין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא, ת"ל באיל האשם, האשם מכבר קבעיין מש"כ באות הקודם דמשמע ליה האשם שפירושו קרן, ולפי"ז משמע שהאיל הוא טפל לאשם, והיינו שהעיקר הוא הקרן, ולכן צריך להקדימו, ואם קדם הטפל לעיקר לא יצא. .
(שם שם) באיל האשם. ת"ר, יכול כשם שאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב ת"ל באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם סעכבץ ואין חומש מעכב קגגם כאן דריש דהאשם פירושו קרן, כמש"כ לעיל אות ק"א, ואיל הוא הקרבן, ומדפרט הכתוב במה הוא מתכפר, בהאיל ובהקרבן המושב ולא פרט גם החומש, ש"מ דאין החומש מעכב. .
(ב"ק קי"א א') ואם נפש. ו' מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון [אשם תלוי מן אשם מעילות] לאשם בכסף שקלים קדר"ל שיהיה שוה שני סלעים כמו אשם מעילות דכתיב ביה (לעיל פ' ט"ו) בערכך כסף שקלים, דהפי' שם שיהיה שוה שני סלעים, כפירש"י שם, והוא הדין לכל האשמות. .
(כריתות כ"ב ב') מכל מצות. אמר ר"י אמר רב, היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, חייב, חתיכה אתת ספק היא של חלב ספק היא של שומן ואכלה פטור, מ"ט, דאמר קרא ועשתה אחת מכל מצות ה' – מצוות קרינן קהויש אם למקרא, ומשמע אחת מתוך שתים. ובגמרא איתא עוד שני טעמים על זה, האחד משום דשתי חתיכות אפשר לברר איסורן בחתיכה הנשארה, ע"י בקי בזה, וגם משום דשתי חתיכות איקבע איסורא אחתיכה אחת, ר"ל דחתיכה אחת מהן בודאי איסורא היא, משא"כ בחתיכה אחת אפשר דשל היתר היא. ויש להעיר נ"מ בכל אלה הטעמים, כגון אם היה למשל כזית ומחצה ואכל את החתיכה שיש בה כזית, אז רק לטעם דאפשר לברר האיסור חייב, או אם בא עובד כוכבים ואכל הראשונה ואח"כ אכל ישראל השניה, אז רק לטעם דאקבע איסורא חייב, ולטעם דיש אם למקרא פטור בשני אלה האופנים, משום דבשעת אכילה לא היה שתים או היה רק חצי זית שהוא כמאן דליתיה, ואי אפשר לקרוא מצוות. והרמב"ם ריש פ"ח משגגות תפס הטעם דבעינן איקבע אסורא, וי"ל בטעמו שבחר בטעם זה מפני שהוא נאמר בגמרא כאן לאחרונה וכדעתו בכ"מ לתפוס כלישנא בתרא, כנודע. .
(שם י"ז ב') מכל מצות ה'. ספק מעילות פטור מאשם תלוי קור"ל ספק אם נהנה מהקדש או לא. מאי טעמא, כתיב הכא מכל מצות ה' וכתיב בחטאת (ד' כ"ז) אחת ממצות ה', מה התם אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, לאפוקי מעילה שאין חייבין על זדונה כרת ושגגתה חטאת קזולכן אין חייבין על ספיקו אשם תלוי. ובפיה"מ לרמב"ם ורע"ב הביאו בענין זה דרשה אחרת וז"ל, כל שחייבים על שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי, ונהנה מן ההקדש שאין חייבין על שגגתו חטאת אלא אשם ודאי אין חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי, והנה כמו שבארנו הוי דיוק הגמרא מזה שאין חייבים על זדונו כרת, ותימא איפה מצאו הדרשה שכתבו, ולמה לא העתיקו הדרשה שבגמרא, וצע"ג. .
(שם כ"ב ב') ולא ידע. היה לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהן ואינו יודע איזו, פטור אף מאשם תלוי, שנאמר ואם נפש כי תחטא ולא ידע – פרט לזה שידע וחטא קחר"ל לא מבעי מחטאת דודאי פטור, משום דבחטאת כתיב (לעיל ד' כ"ג) אשר חטא בה ודרשינן עד שידע במה חטא כמבואר שם, אלא אפילו מאשם תלוי פטור, משום דכתיב ולא ידע, דבעינן שיסתפק אם חטא או לא חטא כלל, וזה יצוייר בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאפשר של שומן אכל, משא"כ חתיכה של חלב וחתיכה של נותר ואכל אחת מהן דאיזו מהן שאכל חטא בודאי, ואין זה נקרא ולא ידע שחטא. .
(שם י"ט ב') ולא ידע ואשם. כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, אמר, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ואכל חלב על אחת כמה וכמה קטר"ל ומה שצריך כפרה על מעשה בלא מחשבה מכש"כ שצריך כפרה גדולה על מעשה רעה שנעשתה במתכוין. .
(קדושין פ"א ב') ולא ידע ואשם. תניא, איסי בן יהודה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עונו, על זה ידוו כל הדווים קיפירש"י מי שיש לו לדוות ידוה על זה, שהרי אינו מתכוין לאיסור ובכ"ז יש כאן עון. וע"ע מענין אגדה זו בנזיר כ"ג א' ובתוס' שם וברש"י בפסוק זה. .
(שם שם) ואשם. אין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש קיאר"ל על ספק בטומאת מקדש וקדשיו, וכדמפרש. והעשה במקדש היא וישלחו מן המחנה, והל"ת – ולא יטמאו את מחניהם (פ' נשא). מאי טעמא, נאמר כאן ואשם ונאמר בצבור ואשמו (ד' י"ג), מה צבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבועה קיבר"ל כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי, וטומאת מקדש וקדשיו הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה אלא עולה ויורד כמבואר בר"פ זו, אין חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. .
(הוריות ח' ב') והביא איל. איל – קשה בן שתי שנים.
(תו"כ) על שגגתו. תניא, וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג, מי שחטאתו ושגגתו שוה, יצא כהן משיח שאין שגגתו וחטאתו שוה אינו מביא אשם תלוי קיגר"ל דביחיד הוי הכל בשגגת מעשה, משא"כ במשיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. ומהאי טעמא גם הצבור אין חייבין באשם תלוי, משום דגם הם אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה דכתיב בהו העלם דבר (לעיל ד', י"ג). .
(הוריות ד' א') והוא לא ידע ונסלח לו. תניא, המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, אם נזרק הדם הבשר יאכל, ואמאי והא הוי ליה ידיעה, אמר רבא, אמר קרא, והוא לא ידע ונסלח לו, והאי לא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה קידדעיקר הסליחה בשעת זריקת הדם היא. וכדכתיב (פ' אחרי) כי הדם הוא בנפש יכפר, והרי גמר כל כפרת ספיקו והו"ל אשם תלוי כשר, ולא יצא לבית השריפה כדין קרבן שנפסל. .
(כריתות כ"ד ב') אשם הוא. אמר רב הונא, אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר, אבל לא ניתק לא, מאי טעמא, דאמר קרא אשם הוא – בהווייתו יהא קטואשם שניתק לרעיה הוא אשם שמתו בעליו או שנאבד ונתכפרו באחר ואח"כ נמצא זה, ודינו שמוסרין אותו לרועה שירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבת צבור, ואם שחטו לשם עולה כשר כדין כל מותר דמי חטאת ואשם שמביאין בהם עולות כדי שיהיה הבשר לה' והעורות לכהנים, כפי שיתבאר בסמוך.
ולפנינו בגמרא הגירסא ושחטו סתם כשר לעולה, והעתקנו כפי הגירסא ע"פ מסקנת הגמרא בפסחים ע"ג ב' לא תימא שחטו סתם כשר לעולה, אלא שחטו לשם עולה כשר, וכ"ה ברמב"ם פ"ד הט"ו ממוקדשין, ואשמעינן כאן דאם עדיין לא נמסר לרועה ושחטו לשם עולה פסול, משום דכל זמן שלא נמסר לרועה לא ניתק ממנו שם אשם, וכיון דלאשם לא חזי מפני שכבר נתכפרו הבעלים באחר לכן הוי פסול. ומסמיך זה על הלשון אשם הוא, דמיותר הוא, ודריש בהווייתו יהא כל זמן שנקרא בשמו לא יביאנו לקרבן אחר. ובפסחים ע"ג א' בא דין זה שלא בסמיכות על פסוק זה רק ע"פ סברא חצונית דאם יכשירוהו לעולה קודם שניתק לרעיה יש לחוש שיקריבוהו עולה אף קודם שנתכפרו הבעלים באחר שיתחלפו בין זה לזה, משא"כ כשניתק לרעיה יש היכר.
וע' בתמורה י"ז ב' דרשו מפסוק זה אשם הוא, הוא קרב ואין תמורתו קריבה ולא כשאר קרבנות שתמורתן כמותן. ומסיק בגמרא דידעינן זה מהלכה למשה מסיני, ועיקר הדרשה אשם הוא בא לדין אשם שניתק לרעיה כמבואר לפנינו, ולכן השמטנו אותה דרשה. .
(זבחים ה' ב') אשם אשם לה'. זה מדרש דרש יהוידע הכהן, אשם הוא אשם אשם לה', כל שבא משום חטאת ומשום אשם ילקח בהם עולות, הבשר לשם ועורה לכהנים קטזדייק אריכות לשון פסוק זה, דמה משמיענו בזה והא כל הפרשה איירי באשם, ולבד זה הפסוק כולו סותר את עצמו, דלשון אשם משמע שיהיה בהווייתו כדין כל אשם ויהיה נאכל לכהנים והדר אמר אשם לה', דמשמע שיהיה כולו לה', וגם אינו מבואר כפל הלשון אשם אשם, ולכן דריש שהפסוק בא לרבות גם חטאת, ור"ל כל שהוא בא משום חטאת ומשום אשם כגון שהפריש מעות לחטאת ולאשם ונתותר מהם ילקח באותו המותר עולות, ויהיה הבשר לה' והעורות לכהנים, ונמצא כפל הלשון אשם אשם צריך לגופיה, אשם לה' היינו הבשר, ואשם לכהנים היינו העורות.
ומה שיחסו רז"ל דרשה זו ליהוידע הכהן הוא משום דכתיב גביה (מ"ב י"ב) כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה', לכהנים יהיו, ואי אפשר לפרש כפשוטו, דכסף שקדש לשם חטאת ואשם ינתנו לכהנים, שהרי הם קרבים על המזבח, אלא ע"כ צריך לפרש דמי מותר חטאת ואשם יהיו לכהנים, וא"א לומר שהם יקריבום לחטאת ואשם, דא"כ הו"ל לכתוב לחטאת ואשם יהיו, ולא לכהנים יהיו, אלא צ"ל שהכונה שיקריבום עולות ויהנו הכהנים בעורן. ומה דכתיב לא יובא בית ה', ר"ל לא יהיו לבדק הבית. .
(שקלים פ"ו מ"ו) נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות (פ' א') נפש כי תחטא, מה שבועת העדות נאמרת בכל לשון אף שבועת הפקדון נאמרת בכל לשון קיזשהוא שומע ומבין, ובשבועת העדות ילפינן מלשון ושמעה דמשמע שצריך לשמוע ולהבין, וממילא מבואר שישמע בלשון שהוא שומע בו, ועיין מש"כ שם. .
(סוטה ל"ג א') נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות (פ' א') נפש כי תחטא, מה שבועת העדות חייב על המזיד בשוגג אף שבועת הפקדון חייב על המזיד בשוגג קיחר"ל אפילו אם חשב שאין חייבים קרבן שבועה על שבועת כפירת הפקדון, ולעיל בשבועת העדות ילפינן שחייבין על המזיד כשוגג משום דלא כתיב בה ונעלם כמבואר התם, יעו"ש. וברמב"ם פ"א ה"ט משבועות כתב הטעם דחייבים על המזיד כשוגג בשבועת הפקדון משום דלא כתיב בה ונעלם, כמו שאמרו בגמרא הטעם לענין שבועת העדות, כמבואר. והנה לולא דברי הגמרא דילפינן בגז"ש תחטא תחטא משבועת העדות היה לכאורה טעמו של הרמב"ם מכוון מאוד, משום דבאמת למה לא נילף שם בשבועת הפקדון מדלא כתיב ונעלם כמו דילפינן בשבועת העדות [עיין משכ"ל פ' א'].
אבל באמת הנה טעם הגמ' נאמן ומוכרח מאד, משום דלא שייך לומר הטעם בפקדון משום דלא כתיב ונעלם, משום דהא דדייקינן כן בשבועת העדות היינו טעמא משום דקרבן שבועת העדות הוא קרבן עולה ויורד, ובכל מקום דכתיב בפרשה זו ונעלם, כולם כתיבי בקרבן עולה ויורד, כמו בטומאת מקדש וקדשיו (פ' ב') ובשבועת בטוי (פ' ד'), ולפי"ז אחרי דגם קרבן שבועה הוא עולה ויורד, והכתוב כללו ביחד עם קרבן עולה ויורד של מטמא מקדש ושבועת בטוי, ולכן שפיר מדייק הגמ' למה לא כתיב ונעלם גם בשבועת העדות, אבל בשבועת הפקדון דקרבנו הוא אשם מהיכא תיתא לדייק מה דלא כתיב ונעלם, וכמה ענינים כאלה דלא כתיב בהו ונעלם ולא דייקינן מאומה, ולכן הוכרחה הגמ' לומר הטעם בשבועת הפקדון, דילפינן בגז"ש תחטא תחטא משבועת העדות. ועיין ברש"י כאן שכתב על הא דאמר בשבועת העדות משום דלא כתיב בה ונעלם וז"ל, בכל המביאים קרבן עולה ויורד שבאותה פרשה כתיב ונעלם וכו', עכ"ל. ודבריו נובעין מגמ' דשבועות ל"ה ריש ע"א, וקרוב לודאי שכוון למש"כ, והדברים א"צ באור, ולפי כל זה צ"ע על הרמב"ם שכתב בשבועת הפקדון הטעם משום דלא כתיב בה ונעלם ועיין בשבועות ל"ו ב' וברש"י שם, ועוד שם ל"ד ב', וראיתי בתוי"ט שהעיר על שנוי גירסות ברמב"ם, וצ"ע רב. .
(כריתות ט' א') נפש כי תחטא. תניא, נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת העדות (פ' א') נפש כי תחטא, מה שבועת העדות חייב בין בשבועה בין באלה אף שבועת הפקדון חייב בין בשבועה בין באלה קיטעיין מש"כ בענין זה לעיל בפסוק א' ושמעה קול אלה. .
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א) ומעלה מעל בה'. מה ת"ל בה' – לרבות קדשים קלים שהם ממון בעלים, דברי ר' יוסי הגלילי, והני מילי מחיים, אבל לאחר שחיטה משולחן גבוה זכו קכר"ל אם הפקיד בהמת שלמים וכפר ונשבע עליה ואח"כ הודה ישלם קרן וחומש, וחייב באשם גזילות כשאר גזל ממון, ואע"פ דאין נשבעין של ההקדשות והנשבע עליהם והודה אינו מביא אשם משום דכתיב וכחש בעמיתו, אבל קדשים קלים אתרבו מפני שממונו הן שהבשר והעור שלו ואין לגבוה בהן אלא אימורים ולכהן חזה ושוק, ודריש בה' ובעמיתו דהיינו שלמים לשם והבשר לבעלים. אמנם כל זה הוא רק מחיים אבל לאחר שחיטה שוב אינו ניתר החזה ושוק לכהנים והבשר לבעלים כי אם בהקרבת אימורים וזריקת הדם ונמצא שזוכים משולחן גבוה, והוי דינם כהקדש. וע"ע בתמורה ח' א' יש מפרשים דברי ר' יוסי באיזו קדשים קלים איירי. וברא"ש ב"ק פ"א סי' ט"ו מחלוקת הפוסקים אי קי"ל כר' יוסי, ונ"מ בזה"ז אם קידש כהן את האשה בבכור דהוי קדשים קלים אם נחשב כממונו או ממון גבוה, וע' ביו"ד סי' ש"ו ואה"ע ס"ס כ"ח. .
(קדושין נ"ב ב') ומעלה מעל בה'. תניא, ר' עקיבא אומר, מה ת"ל בה', לפי שהמפקיד מפקיד בלא שטר ובלא עדים ואין יודע בהם אלא הקב"ה, לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש במי שידע בהם, לכך נאמר ומעלה מעל בה' קכאר"ל פקדון אינו כמו הלואה, שהלואה נותן המלוה בשטר ובעדים, וכשהוא מכחיש מכחיש בשטר ובעדים, משא"כ פקדון דרכו ליתן בינו לבין עצמו ורק הקב"ה עד ביניהם, ולכן כשמכחיש נקרא שמועל בה'. והנה אע"פ דבפסוק זה כתיב גם ענין הלואה דהיינו תשומת יד, צ"ל דנקט לשון זה משום פקדון. .
(תו"כ) מעל בה' וכחש בעמיתו. תנא תנא קפיר. דר' יצחק בר אבא, קדשים שחייב באחריותן חייב, דאתרבו מן בה' וכחש, ושאינו חייב באחריותן פטור דאמעטו מן בעמיתו וכחש קכבהסברא בזה פשוטה דכיון שחייב באחריות הוי ממונו, ואיירי באופן אם אמר הרי עלי קרבן פלוני שאז אם אבדה חייב באחר, וכשאין חייב באחריות כגון שאמר ה"ז קרבן פלוני אז אם נאבדה אינו חייב באחר, ולכן לא נקרא ממונו אלא ממון גבוה. ובילקוט הגירסא יותר מבוארה, קדשים שחייב באחריותן אני קורא בהם וכחש בעמיתו ושאינו חייב באחריותן אין אני קורא בהן וכחש בעמיתו, והכונה אחת היא עם הגירסא שלפנינו. .
(ב"מ נ"ח ב') וכחש בעמיתו. שבועת הפקדון נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים, מאי טעמא, וכחש בעמיתו כל דהו משמע קכגר"ל באיזה אופן שהוא מכחש ונשבע, אם מעצמו, או שאחרים תובעין ומשביעין אותו והוא כופר, ואינו מבואר טעם דיוק זה מלשון וכחש בעמיתו. ואפשר לומר דמדייק מדלא כתיב וכחש לעמיתו, בלמ"ד, וכדכתיב (תהלים פ"א) משנאי ה' יכחשו לו, ולא יכחשו בו, וכן (איוב ל"א) כי כחשתי לאל ממעל, ולא כי כחשתי באל, ואם היה כתוב כאן וכחש לעמיתו היה משמע רק אם מושבע הוא מפי התובע אבל לא מפי עצמו, אבל מדכתיב וכחש בעמיתו משמע בכל אופן שיש הכחשה.
ועיין ברש"י שבועות ל"א א' כתב וז"ל, מושבע מפי עצמו חייב, דכתיב (פ' כ"ד) אשר ישבע עליו, עכ"ל. ותמה אני שהניח דרשת הגמרא שלפנינו, וגם לא ידעתי איפה מצא דרשה זו שהביא. .
(שבועות ל"ב א') וכחש בעמיתו. פרט למכחש באחד מן השותפין קכדכגון שהפקידו שנים אצל אחד ובא אחד מהם ותבעו וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה פטור מקרבן. וטעם הדבר משום שלא היה מחויב וגם לא היה רשאי ליתן לאחד מהם חלקו עד שיבאו שניהם, ונמצא שלא היתה הודאתו אם היה מודה מחייבתו ליתן לזה כלום עד שיבא עמו חבירו והלכך לא נתחייב בשבועתו, ובפ' הבא יבאו עוד דרשות בענין זה, ועי"ש.
ודע דעפ"י הדרשה הזאת אנו למדין דשנים שלוו מאחד אע"פ שלא כתבו שהם אחראין וערבאין זל"ז אלא כתבו אנחנו פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה אפ"ה ערבים זל"ז בכל החוב, ויכול המלוה לתבוע מכל אחד מהם לשלם לו הכל, ואין כל אחד יכול לפטור עצמו בסלוק חלקו, דכי היכי דאמרי' בשנים שהפקידו אצל אחד שאין כל אחד מהם יכול לומר להנפקד תן לי חלקי שיש לי אצלך משום דהנפקד אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם ביחד אף בשנים שלוו מאחד כן הוא, והובא דין זה בחו"מ סי' ע"ז ס"א. .
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א) וכחש בעמיתו. וכתיב או עשק את עמיתו, מה ת"ל עמיתו עמיתו שני פעמים, עמיתו פרט לגבוה, עמיתו פרט לאחרים קכהלענין הקדש פשוט שאם כחש בהקדש אינו חייב קרבן שבועה, משום דכיון דעיקר ענין שבועה בא כדי לברר הדבר לצד התובע, אבל בהקדש קמי שמיא גליא בלא שבועה, ולכן אם נשבע אינו חייב משום שבועת הפקדון אלא משום שבועת בטוי. ועיין משכ"ל בדרשת ומעלה מעל בה'. ולענין אחרים עיין מש"כ בפ' משפטים בפ' וכי יגח שור איש את שור רעהו וצרף לכאן. .
(תו"כ) וכחש בעמיתו בפקדון וגו'. וכחש – כלל, בפקדון או בתשומת יד – פרט, או מכל אשר ישבע עליו – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעץ הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלים, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון קכושאינן אלא לראיה. ובכל אלה אם כפר ונשבע ואח"כ הודה אינו חייב קרבן שבועה, משום דגזה"כ הוא דאינו חייב קרבן שבועה אלא בדבר כזה שאם היה מודה בהן היה מוציא גוף הממון מתחת ידו פרט לאלו הדברים שחשב בזה. .
(שבועות ל"ז ב') בפקדון. דומיא דבפקדון, דבר שהוא של ממון יצא דבר שאינו של ממון קכזכגון שכחש לחבירו שאכל היום והוא לא אכל. וטעם הדבר משום דשבועה כזו היא שבועת בטוי כמבואר במקומו לעיל. .
(תו"כ) או בתשומת יד. [היכי דמי תשומת יד], אמר רב חסדא, כגון שיחד לו כלי להלואתו קכחדתשומת יד פירושו הלואה, ומוקי רב חסדא כגון שיחד לו הלוה להמלוה כלי להלואתו שיגבה ממנה, דהוי דומיא דפקדון. והנה לא נתבאר טעמו של רב חסדא ומה הכריחו לדרשה זו, ואולי דעתו משום דצריך להיות כל דבר כפקדון או גזל שנזכר כאן, שיהיה נמסר ונחזר אותו הדבר בעין, משא"כ הלואה סתם שנתנה להוצאה, אבל ביחוד כלי הוי כמו שהחוב משועבד לכלי זו. ולדינא לא מצינו חולק על ר"ח בזה, ולכן איני יודע טעמו של הרמב"ם שהשמיט אוקימתא זו, רק כתב דין הפסוק בכל הלואה סתם, וצ"ע. .
(ב"מ מ"ח א') או עשק את עמיתו. [היכי דמי עשק], א"ר חסדא, כגון שיחד לו כלי לעשקו קכטעשק פירושו עושק שכר שכיר, ואם לא יחד לו כלי לעשקו לא מחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד ליה באנפיה נפשיה כפקדון וגזל ואבידה וכמש"כ באות הקודם. .
(ב"מ מ"ח א') וכחש בה. למדנו עונש, אזהרה מניין ת"ל (פ' קדושים) ולא תכחשו קלהוצרך לדרשה זו משום דאין עונשין אלא א"כ מזהירין. .
(ב"ק ק"ה ב') וכחש בה. פרט למודה בעיקר קלאר"ל שבכפירתו אינו פוטר עצמו מעיקר התביעה, כגון שתבעו השור שגנב ממנו והשיב לא גנבתיו רק הפקדתו אצלי או שכרתני לשמרו או השאלת אותו לי והרי שלך לפניך ונשבע ע"ז, ואח"כ הודה שכפר ונשבע על שקר פטור משבועת הפקדון, שהרי הודה עצמו בקרן ולא פטר עצמו בשבועתו מכלום, והכפירה הוי רק כפירת דברים בעלמא וחייב רק אשבועת בטוי שנשבע לשקר. ועיין ברמב"ם פ"ח ה"י וי"א משבועות שהביא דין זה ונו"כ לא גילו המקור. ולכאורה צ"ע לאיזו תכלית כפר ונשבע על שקר אחרי שמשיב עיקר התביעה, וצ"ל שעשה כן כדי להנצל מבזיון שטוען הבעלים שגנבו ממנו. .
(שם שם) וכחש בה. פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין קלבהיינו הך דדרשה דלעיל מירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחש באחד מן השותפין, דהיינו הך דמודה באחד מן השותפין, דכשמכחש באחד הרי הוא מודה באחד וכשמודה באחד הרי הוא מכחש באחד. ועיין ברא"ש כאן שכנראה מדבריו ס"ל דשתי דרשות הן שבבבלי וירושלמי, אבל כפי הנראה מהמשך הענין דרשה אחת הם בשנוי לשון, וראיה לזה שהרי סמוך ותיכף לזה מסיים בבבלי וירושלמי פרט ללוה בשטר ובעדים, הרי מבואר דברייתא אחת היא, ודו"ק. .
(שבועות ל"ז א') וכחש בה. תניא, יכול אמר לו שני שורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יהא חייב, ת"ל וכחש בה, פרט לזה שלא כחש קלגר"ל פרט לזה שלא כחש לגמרי, ואין זה בכלל וכחש, שהרי התובע אינו יכול לתבעו ברי, משום דשורים אפשר דמנתקי מהדדי ובאמת לא מצא אלא אחד, ולכן אם טוען ראיתיך מושך ב' שורים שלי והלה מודה באחד הוי דינו כשאר דיני מודה במקצת, וכן אם טען שני כיסים קשורים מצאת דאי אפשר להו למנתקי מהדדי, והובא ענין זה בבבלי גיטין נ"א א', ועיי"ש. .
(ירושלמי גיטין פ"ה ה"ג) וכחש בה. וכחש בה – ולא בו קלדכגון שטוענו שמצא אבידתו והוא משיב, אמת שמצאתי רק לא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך ונשבע על זה ואח"כ הודה שנשבע על שקר פטור מקרבן שבועה, מפני שבטענתו לא פטר עצמו מכלום, שהרי אם כה ואם כה הוא משיב לו כעת האבידה, ואנן בעינן שתהיה הכחשה בגוף הדבר. או ר"ל דכחש בו, שאומר דהחפץ לאו שלו הוא עתה, כי מכרהו לאחר ולו אתננו. וענין דרשה זו היא מעין הדרשה דלעיל וכחש בה פרט למודה בעיקר כמש"כ שם, ועיין בב"ק ק"ה ב' בברייתא שלש אבידות הן. .
(ירושלמי שבועות פ"ה ה"א) ונשבע על שקר. למדנו עונש, אזהרה מניין ת"ל (פ' קדושים) ולא תשקרו קלההוצרך לדרשה זו משום דקיי"ל אין עונשין אלא א"כ מזהירין. .
(ב"ק ק"ה ב') ונשבע על שקר. פרט ללוה בשטר, מאי טעמא, משום דהוי ליה שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות קלואם היתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע ואח"כ הודה פטור משבועת הפקדון. וטעם הדבר כדמפרש משום דבהלואה בשטר נשתעבדה הקרקע שלו להמלוה ונמצא זה ככופר בשעבוד קרקעות. וכבר נתבאר בפסוק הקודם שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון רק משום שבועת בטוי, יעו"ש, אבל אם היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכפר ונשבע והודה חייב בשבועת הפקדון שהרי פטר עצמו מלשלם עתה, ואע"פ שכשיבאו העדים יתחייב לשלם ונמצא שלא הועילה לו כפירתו, אך בכ"ז הועילה לו בשעתה, ושמא לא יבאו העדים או יבאו ולא תתקיים עדותן או יפסלו, ולכן חייב.
אך לא נתבאר איך למד זה מלשון ונשבע על שקר. ונראה משום דבאמת כשיש עליו שטר חוב לא מפיו אנו חיין בהודאתו וגם בכפירתו, מפני שהשטר עצמו מעיד, וא"כ אין שבועתו זאת שבועת שקר שיתחייב עליו קרבן שבועה, כיון שלא תבוא כל תועלת והוי רק שבועת בטוי בעלמא, ודו"ק. .
(שבועות ל"ז א' ב') ונשבע על שקר. אין לי אלא דברים שאפשר לדעתן כגון המערב מים ביין, מי מעין בדבש מניין, ת"ל ונשבע על שקר, על כל דבר שיש בו שקר קלזשאפשר לדעתן ר"ל שאפשר לברר השקר. ומדייק משום דבכ"מ בענין שבועת שקר כתיב בשימוש הל', ונשבע לשקר, כמו בפ' קדושים ולא תשבעו בשמי לשקר, וכן בפ' הסמוך אשר ישבע עליו לשקר, ומדשינה כאן וכתב על שקר מרבה כל דבר שקר. .
(תו"כ) והשיב. [מידי דשייכא בהשבה, להוציא פחות משוה פרוטה שאינו בתורת השבון, ומדאינו בתורת השבון אינו עובר על לאו דגזל] קלחר"ל אם כפר ונשבע והודה אינו מחויב באשם, ודרשה זו הובאה בדברי רש"י, ולא נתבאר אם זה דרשת עצמו או כי מצאה באיזו ברייתא. אף כי אמנם הסברא נוטה למציאות דרשה זו, דכמו דמצינו בעלמא נדרש הפעל נתינה שלא יונח על פחות משו"פ כך ראוי להדרש פעל השבה, שהוא בערך ומובן אחד עם פעל נתינה. ועיין בסמוך פ' כ"ו לאשמה בה פרט לפחות משו"פ, ועיין מש"כ שם בטעם הדבר שלא הביא רש"י כאן בסוגיא אותה הדרשה. ומסוגיית הגמרא כאן ובדף נ"ט א' מבואר הטעם דפחות משו"פ אין מחויב להשיב דדרך העולם למחול על פחות משו"פ, ויש להעיר נ"מ בטעם הגמ' ובדרשת רש"י, דלהטעם משום מחילה אם גזל מחרש שוטה וקטן כיון דלאו בני מחילה הם חייב להשיב אף פחות משו"פ, משא"כ לטעם דהשבה דאינו בפחות משו"פ אינו מחויב להשיב גם להם.
ואמנם אם גזל חפץ שהוא שוה פחות מפרוטה נראה ודאי דישנו בהשבון, וראיה לזה משבועות מ"ו ב' לענין מודה במקצת הטענה דקיי"ל אינו חייב לישבע עד שיודה בפרוטה, מבואר התם דאם תבעו כלי א"צ שיעור פרוטה וה"נ כן, וטעם הדבר משום דכלי חשיבא בפ"ע, וכ"כ הריטב"א בב"מ נ"ה א' לענין הא דקיי"ל אין ב"ד נזקקין לישב בדין על טענה בפחות משו"פ, דאם תובעו דבר שהוא בעין נזקקין אף על שוי פחות משו"פ. .
(סנהדרין נ"ז א' ברש"י) אשר גזל. אמר רבה, שנוי קונה, דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, מה ת"ל אשר גזל, אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי לשלומי קלטר"ל אם נשתנתה הגזלה ביד הגזלן, כגון שגזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור או שגזל מטבע ונסדק או גזל פירות והרקיבו רובן וכדומה, וכן אם נעשה בהגזילה שנוי השם כגון שגנב טלה ונעשה איל, אבל בשנוי רשות כגון אם מכרה הגזלן או נתנה במתנה לא קנה לענין זה, והרבה פרטי דינים מענין זה בחו"מ סי' שנ"ג ושנ"ו ובמצויין שם. .
(ב"ק ס"ז א') אשר גזל. [אשר גזל הוא], מלמד שעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו קמובסוגיא ב"ק ק"ד ב' נתבארו פרטי חלוקי דינים בזה. ומפרש בגמרא כאן דאע"פ דדיוק אשר גזל אצטריך לדין דשנוי קונה בדרשה הקודמת, אך אי משום דרשה ההיא היה די לכתוב והשיב את גזילו, ומדכפל הלשון אשר גזל ש"מ תרתי. .
(שם ס"ז ב') אשר גזל. כעין שגזל, מכאן אמרו גזל מטבע ונפסלה, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, שור הנסקל עד שלא נגמר דינו, אומר לו הרי שלך לפניך קמאדכל אלה אין שנוים ניכר. ונראה פשוט דאם תבעו חמץ תוך הפסח אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, משום דאז הכל מצווין לבערו וכשרוף דמי. וצ"ל אע"פ דתרומה טמאה ג"כ מצוה לשרוף ובכ"ז קיי"ל בתרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך, אך בקיום חמץ בפסח עוברים על ב"י וב"י, משא"כ בתרומה טמאה כשאינו שורף, רק מצות שריפה אינו מקיים, אבל מותרת בהנאה ועיין בחו"מ סי' שס"ג. .
(ב"ק צ"ח ב') אשר גזל. אשר גזל – כעין שגזל, מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם, הניח לפניהם – חייבים קמבאיירי לאחר יאוש אבל קודם יאוש אפילו אם אכלוה חייבין, דהוי כאלו הניח הגזילה בעין. ובגמרא איתא דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים, ולפי מש"כ בטור חו"מ סי' שמ"א ושס"א דבזמן הזה אפילו מטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח ולנגזל, אין חילוק בין קרקעות למטלטלין, דבכל אופן חייבים ואפילו אכלוה אחר יאוש, דכיון דהניח לפניהם משתעבדי לנגזל ואין חילוק בזה בין קטנים לגדולים, ועיין בחו"מ סי' שס"א פרטי דינים בזה. .
(שם קי"ב א'( אשר גזל. אמר שמואל, אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, מנלן, א"ר אבין, דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל – כאשר גזל קמגאם גנב או גזל כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו, אין אומרים יתן לבעלים השברים וישלים עליהם במזומן, אלא הוא נוטל השברים ויתן להבעלים כלי שלם או כל דמיו. ואע"פ דבנזקין שמין השברים לניזק כמבואר בחו"מ סי' שפ"ז, שאני התם דכתיב (פ' משפטים) והמת יהיה לו, וקיי"ל כמ"ד לו לניזק כמבואר לפנינו שם, משא"כ הכא. וזו היא שיטת רש"י בב"ק י"א א' ובב"מ צ"ו א' בפי' אין שמין, אבל התוס' בב"מ שם פרשו דאין שמין ר"ל אין שמין הפחת שהוזל משעת השבירה או הפחת עד שעת העמדה בדין, אבל זה ודאי שנותן לו השברים בדמים כמו שהם שוים עכשיו, ודעת הרמב"ם פ"א הט"ו מגניבה כדעת רש"י, ובאמת כן משמע מדרשת הירושלמי שלפנינו דיליף מאשר גזל כאשר גזל, ועוד מבואר ענין זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק הנזכר, ושם עיקר מקומו. .
(ירושלמי ב"ק פ"א ה"ד) או מכל אשר ישבע. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב, או מכל אשר ישבע עליו – לרבות תשומת יד להשבון דלא אהדריה קרא קמדר"ל כי בפסוק כ"א וכ"ב פרט פקדון ותשומת יד וגזל ועשק ואבידה ובפסוק כ"ג פרט כל הני והשמיט תשומת יד, על זה אומר כי הלשון שבכאן או מכל אשר ישבע עליו בא לרבות תשומת יד. .
(ב"מ מ"ח א') אשר ישבע. לרבות מושבע מפי עצמו קמהעיין מש"כ לעיל בפסוק כ"א בדרשה וכחש בה. .
(שבועות ל"א א' ברש"י) אשר ישבע עליו. עליו – עד שיתכוין לו קמולאפוקי אם סבור לישבע באמת שהיה טועה בדבר פטור משום דבכהאי גונא אונס הוא. .
(תו"כ) בראשו וחמשתיו. ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, ממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש [מכאן לחומש שמשתלם עם הקרן ואינו משתלם עם כפל ארבעה וחמשה] אבל אשם מייתי, דכתיב ואת אשמו – את פסקיה קרא קמזר"ל אם אינו משלם בראש קודם החומש רק קרן אז מביא חומש, אבל היכי דלבד הקרן משלם גם כפל או ארבעה וחמשה אז אינו משלם חומש, מפני שהכפל הבא עם הקרן פוטרו מחומש, כגון בטוען שנגנב מביתו הפקדון ונשבע ואח"כ באו עדים שטען שקר ושהפקדון הזה אצלו דמשלם כפל ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם ארבעה וחמשה, כמבואר בפ' משפטים, ואז אינו משלם חומש, וטעם הדבר משום דגם הכפל וגם החומש לבעלים הם, הרי החומש נכלל בכפל או בד' וה', וטעם הדיוק מלשון בראשו וחמשתיו נראה דסמך אסיפא דקרא יוסף עליו, ר"ל היכי דאינו משלם רק הקרן אז יוסיף חומש, משא"כ היכי דמשלם גם כפל או ד' וה' אז אין החומש עליו, על הקרן, רק על הכפל וד' וה', וגזירת הכתוב הוא דהחומש יהיה תוספת על הקרן, וכשמשלם כפל וד' וה' הרי הוי החומש תוספת על התוספת, ודו"ק.
ובזה יתבאר החילוק שבין חומש לאשם, והיינו דכיון דהפטור דחומש הוא משום דכיון דהחומש לבעלים וגם הכפל לבעלים הוי החומש כלול בהכפל, ולכן זה שייך רק בהחומש דלבעלים הוא, אבל אשם דלגבוה הוא ולכפרה אתא לא נפטר מחמת הכפל. ומסמכי חז"ל זה על לשון ואת כמבואר, דהול"ל ואשמו, ועיין ברמב"ם פ"ד ה"א וה"ו מגניבה, ולא אדע למה השמיע הרמב"ם שם דין זה, ונו"כ לא העירו מזה מאומה. .
(ב"ק ס"ה ב') וחמשתיו. נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה, וכן בפקדון, שנאמר וחמשתיו יוסף עליו, התורה רבתה חמשיות הרבה לקרן אחת קמחר"ל אם נשבע שהשיב לו את החומש ואח"כ הודה שנשבע לשקר נחשב זה החומש כקרן ושוב מוסיף חומש על חומש זה, וכן להלאה בנשבע על החומש השני נעשה כקרן ומוסיף חומש שלישי, וכן להלאה עד שיתמעט הקרן משו"פ, וכן בפקדון אם טען שהפקדון נאבד ממנו ונשבע על זה ואח"כ הודה וחזר וטען שנאבד ונשבע והודה חייב חומש על כל שבועה ושבועה, ודריש מלשון וחמשתיו בלשון רבים שלפעמים משלם חומשים רבים. .
(ב"ק ק"ג ב' – ק"ח א') לאשר הוא לו. הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי, דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו קמטשרחוקה מאוד, וגם הכסף לא נחשב שם כלום כדכתיב בישעיה י"ג הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו, ואפילו הכי יחזיר לו לשם, וע' בתוי"ט כאן. וטעם הדרשה מן לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, דמשמע דביום שמביא אשם בהכרח שישיבנו לידו, אבל בלא נשבע א"צ לחזור עליו אלא יודיעו שרוצה להחזיר לו לכשיבא אליו, והרמב"ם נתן טעם לדבר, מפני שכשנשבע נתייאשו הבעלים ולא יבאו עוד לתבעו ולכן צריך להוליך לו. [שם ק"ג א' ברש"י] לאשר הוא לו יתננו. לו ולא לשלוחו, יכול אף לא לשליח ב"ד וליורש, ת"ל יתננו קנדיתננו מיותר הוא, ודי היה שיאמר ושלם לאשר הוא לו, ודריש דאע"פ דלסתם שליח אינו יכול ליתן להוליכו להנגזל אם לא עשאו הנגזל שליח, אבל רשאי ליתן ליד ב"ד והם ממנים שליח להוליכו להנגזל, או שמחזיר ליורש. וע' בב"ק ק"ד ב' בא דין זה בלא סמיכות על פסוק זה. .
(תו"כ) ביום אשמתו. כשעה ששלח בה יד.
(שם) על אחת. לחייבו על כל אחת ואחת, כיצד, היו חמשה תובעים אותו ואמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך ואמר שבועה שאין לי לא לך ולא לך ולא לך, וכן אמר לו אחד תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה ואבר שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה – חייב על כל אחת ואחת קנאענין זה הובא בשבועות ל"ח א' שלא בסמיכות על זה הפסוק, וטעם דרשה זו מלשון על אחת י"ל דמדייק מדשינה כאן לכתוב על אחת ולא לאחת, כמו שכתוב לעיל בפסוק ה' והיה כי יאשם לאחת מאלה, ולשון על מורה לפעמים על הצטרפות פרטי ענין אחד לכלל אחד, כמו והקרבתם על הלחם, אף דהתם הוו הרבה לחמים, וכדומה. .
(תו"כ) לאשמה בה. פרט לפחות משוה פרוטה קנבשאם כפר ונשבע והודה אינו מחויב באשם, משום דאינו מחויב בהשבון, כמו שנבאר. ויתכן דמדייק הלשון בה דמשמע שיש איזה חשיבות בהדבר, אבל פחות מפרוטה אין שום חשיבות בו ולא יונח על זה הלשון בה.
ועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ג בדרשה והשיב בשם רש"י טעם על זה שפחות משו"פ אינו בהשבון משום דכתיב והשיב ועל פחות משו"פ לא יונח לשון השבה, יעו"ש. ולכאורה קשה מש"כ רש"י טעם מדנפשיה בעוד שכאן בירושלמי ובתו"כ מפורש דרשה מפורשת לענין זה, וי"ל דדרשה זו לא באה להוכיח עיקר הענין מפטור על פחות משו"פ, אלא רק נסמכת על ענין ידוע דפחות משו"פ אינה חשובה לחיוב תשלומין ולכן אינו חייב אשם, ואם היינו יודעים ממקום אחר דפחות משו"פ חשובה כמו פרוטה אז לא היינו דורשים לאשמה בה פרט לפחות משו"פ, ולפי"ז עיקר הדבר דפחות משו"פ אינה בהשבון הוא ממקום אחר, וסמך רש"י להסמיך זה על לשון והשיב, או אולי מצא דרשה כזו באיזו ברייתא שלפנינו חסרה, כמו שידוע שלפני הראשונים היו כמה ברייתות שנאבדו מאתנו, כמו שהוכחנו זה בכ"מ בחיבורנו. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך